מאירי על יבמות י

מכיון שכתוב בתורה גדילים ואין גדיל אלא בשני חוטין למדת שמלת גדילים כוללת ארבעה חוטין שיהיו נכפלין ויהיו שמנה ויעשה הגדיל עליהם בחוליות וקשרים וצריך שיוציא הפתיל מתוך הגדיל כמו שאמרו עשה גדיל ופתלהו מתוכו ר"ל שיהא הגדיל בצד הציצית הסמוך לבגד והענף למטה מן הגדיל ולא שיעשה גדיל בכל אורך החוטין וכן לא שיעשה הגדיל בשיפולי הענף וישארו הפתילים כנגד הבגד שהרי הציצית צריך שיהא כציצת הראש ששערותיו נפרדים מלמטה:

ומעשה הציצית על פי המנהג הנהוג לרבני צרפת הוא שיטיל ארבעה החוטים בטלית שהם שמנה כשנכפלו ויהא אחד מן החוטין ארוך כדי לעשות בו הגדיל ונהגו בשיעורן לכרוך מן החוט על הגודל שבעה פעמים ומותח כל אצבעותיו וכורך על ארבע אצבעותיו הפתוחות מן החוט שקצהו כרוך בגודל וחותך ומבדילם ונמצאו ארבעה חוטין כשיעור היקף אצבעותיו פתוחין והאחד הכרוך על הגודל ארוך מכלן כדי לכרוך בו שאר החוטין ומכניס ראש הארבעה חוטין בנקב הטלית וכופלן ונמצאו שמנה ואחד מהם ארוך והוא במקום התכלת כמו שידוע בזמן התכלת שאחד מן הארבעה היה תכלת והוא ארוך מכלם עד שכשהם נכפלין היו שנים תכלת וששה לבן ומרחיק מלא קשר גודל מקצה הטלית לאורך הטלית וקושר ארבעה חוטין שמצד זה עם ארבעה שמצד זה שני קשרים והוא עולה לקשר אחד שאין נעשין שם שנים אלא להיות הקשר קיים ומקיף החוט הארוך על שאר החוטים ושונה ומשלש ועושה בהן כמין עניבה והיא הנקראת חוליא אחת ועושה מהן שבעה ר"ל שבעה חוליות שהם כ"א הקפות ועושה קשר שני ואחר כך שבע חוליות וקושר קשר שלישי ואחר כך עושה שבע חוליות וקושר קשר רביעי ואחר כך עושה י"ג חוליות שהם ל"ט הקפות ועושה קשר חמישי ועושה בו שני קשרים כדי להיות הקשר קיים ויש עושים אף בזו שבע חוליות לבד ונמצאו החוליות לשיטה זו כ"ח חוליות וזה נאה יותר כדי שיהא שיעור שוה לכלן וראוי לכוין שיהא בין קשר לקשר אצבע שיהיו ארבע אצבעות גדיל ויעלה הענף לשמנה אצבעות ויהיו החוטין יותר מעט לשיעור החמשת קשרים וזהו שאמרו מנחות ל"ט א שליש גדיל ושני שלישי ענף וחשבון שמנה חוטין וחמשה קשרים אמרו בו דרך אסמכתא שהוא להשלים סך תרי"ג מצות שציצית בגימטריא ת"ר ושמנה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי"ג שהציצית זכר להם כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ושבע חוליות שבין קשר לקשר רמז לשבעה רקיעים שמתוך שעיקר הציצית תכלת שהוא דמות הרקיע תקנו שבע חוליות בין קשר לקשר ולשיטת העושים ברביעית י"ג חוליות הוא כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים ובעלי שיטה זו מדקדקים בחוליותיהם שלא יהא בין כלם אלא שיעור ארבע אצבעות גדיל:

זה שאמרה תורה צמר ופשתים יחדו פירוש יחדו הוא שיהא הבגד מחובר בכלאים הן בתפירה הן באריגה ובא ללמד שתכיפה אחת אינו חבור ולפי דרכך למדת שכל שאין שני מינין של בגדים מחוברים כאחד אין בו שום איסור ואפילו דבקם באזור או בסינר מעתה לבישת חלוק של פשתן ועליה בגד צמר אפילו חגר עליהם בסינר אין בו שום פקפוק והוא שאמרו בספרי תצא פיסקא רל"ב יכול לא ילבש אדם חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן תלמוד לומר יחדו ואפילו תחב בהן תחיבה אחת בכלאים אין זה יחדו עד שיתחוב בו שתי תחיבות הא משנתחבו בה שתי תחיבות בכלאים נאסרו מן התורה:

כלל גדול בכל התלמוד שזה שהוציא הכתוב איסור כלאים בלשון שעטנז הוא מפני שאין איסור כלאים מן התורה אלא בשוע טווי ונוז ושוע פירושו העברת הצמר או הפשתים במסרק של ברזל עד שיהא כל הקשה שבו נשאר בשיני המסרק וישאר הצמר או הפשתן חלק ראוי לטוויה וכדמתרגמינן חלקת צואריו שעיעות צואריה וטווי פירושו טווי בכישור ויש מוסיפין בו שאם הביא שני חוטין טווים ושזרן כאחד הרי זה כטוויה ונוז יש מפרשים בו לשון אריגה והוא שאמרו באחרון של כלאים פ"ט מ"ח אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז והשוע בכלל הטווי שכל שנטוה כבר הועבר במסרק אלמא מכל מקום שמשעטנז הוא מוציא ארוג וכן פירשו גדולי הרבנים ועם זו הם מפרשים במסכת נדה פרק האשה ס"א ב' שיהא שוע טווי ונוז זה עם זה ר"ל שיהא הצמר והפשתן מועבר במסרק ביחד ואחר כך טווים יחד ונארגים יחד וכל שאינו כן אינו כלאים מן התורה הא כל שחבר בגד צמר בבגד פשתים בתפירה אינו כלאים מן התורה ושתי תכיפות שאמרו שהוא חבור מן התורה פירושו שהחוט עצמו כלאים כגון ששע וטוה ותפר באותו חוט שהתפירה כאריגה ונעשה כאלו חוט של כלאים נארג בתוכו:

והלבדים אף הם אינם מן התורה הואיל ואין בהם טווי וארוג וגדולי המחברים שעשאוהו מן התורה אין דבריהם נראים ואע"פ שאמרו בתו"כ פ' קדושים וכל בגד לרבות את הלבדים אסמכתא בעלמא הוא או שמא לדעת זה לא הוצרכו לשוע טווי ונוז אלא בבגד שאין גמר מלאכתו אלא בטוויה ואריגה אבל הלבד הואיל וגמר מלאכתו בלא טוויה ואריגה כל שהוא שוע בכלאים דיו ולא עוד אלא שהחיבוט שמחבטין אותו לערבו בדבוק חזק הוא כטוויה ואריגה לבגדים אחרים שאין הכונה אלא שיהו הצמר והפשתים מעורבים בחוזק עד שיהא אחד:

ומכל מקום אחרוני הרבנים מקשים עליהם שאם כן מה הוצרכה תורה להתיר כלאים בציצית והרי אין כאן לא שוע זה עם זה ולא טויי זה עם זה ולא ארוג זה עם זה ואף לכשתאמר שחבורו נעשה כאריגה כמו שביארנו מכל מקום אין שלשתם בו וסבורים לתרץ שמאחר שאמרו קשר העליון דאורייתא ואינו יכול להפסיקם זה מזה לעולם הרי הוא כשוע טווי ונוז ואין זה כלום שהרי במנחות ל"ט א' אמרו שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן כלאים דאיצטריך קרא לשרויי למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא כיון דמדאורייתא הוא הוה ליה כשתי תכיפות אלמא כל שתפר שתי תכיפות חוט של פשתים בבגד צמר או חוט של צמר בבגד פשתים כלאים דאורייתא אלא שהם מתרצים שלא נאמרה אלא לרוחא דמילתא כלומר אפילו לרב אשי דאמר נדה ס"א ב' או שוע או טווי או נוז תכיפה אחת אינה חבור אלא דקשר העליון דאורייתא עושה אותה כשתים והוא הדין למר זוטרא דאמר עד דאיכא כולהו שאף שתים אינה חבור אלא דקשר העליון דאורייתא עושהו שעטנז וגאוני הראשונים כתבו שהתפירה היא מדברי סופרים אפילו שתי תכיפות אבל הקשר מן התורה ומפני שהתכיפות כל שמושך ראש החוט הוא נמשך עמו אבל כל שקשר חוט של צמר בבגד פשתן בהדוק אינו ניתר אלא בטורח יתר:

ומכל מקום מתוך דחקים אלו פירשו גאוני ספרד או שוע זה עם זה או טווי זה עם זה או ארוג זה עם זה ותוכף שתי תכיפות כאריגה הוא ולא עוד אלא שלשיטה זו יש מפרשים נוז לשון סבוך זה עם זה אף בלא אריגה מלשון מה שאמרו במדרש ויק"ר פ"י ג' לבן מלך שנזז לבו עליו ר"ל שנסתבך לבו ונתפעם רוחו ואריגה או תכיפה במחט או קשירה בכלל נוז היא כל שהוא דרך חבור כגון שעשה שתי תכיפות או שכפל קשרו וכשאומר במשנה כלאים פ"ט מ"ח אלא טווי וארוג כל נוז בכלל ארוג והילכך שוע בלבד כגון הלבד ר"ל שסרק את הצמר והפשתים כאחד וטרפן זה בזה ועשה מהם לבדים הרי זה כלאים של תורה מכח שוע וכן אם לקח צמר ופשתים וטרפן וטואן ועשה משניהם חוט אחד הרי זה כלאים מכח טווי וכן מי שהביא חוט של צמר וחוט של פשתים ושזרן כאחד הרי הוא בכלל טווי וכל שתפר בו אפילו שתי חתיכות צמר או שאר מינין שאין בהם משום כלאים הרי זה כלאים ואם לא סרקן ביחד ולא טואן ביחד אלא שלקח חוט של צמר וחוט של פשתים וארגן יחד הרי זה כלאים משום אריג וכן כל שארג חוט אחד של פשתן בבגד צמר או בהפך ובכלל זה כל מין חבור כגון שתפר שתי תכיפות בחוט של פשתן בבגד של צמר או שקשר וזהו שאמרו יומא ס"ט א' בבגדי כהונה שיש בהם משום כלאים ואין שם אלא שזירה ר"ל שהיה החוט כפול ששה אבל לא שוע זה עם זה ולא טווי זה עם זה וכן אמרו במנחות ל"ט ב' השיראין פטורין מן הציצית והקשו בה ממה שאמרו השיראין והכלך והסרקין חייבין בציצית ותירץ מדרבנן והקשו אימא סיפא וכולם צמר ופשתים פוטרין אותם וקא ס"ד חוטי צמר וחוטי פשתים ביחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמישתרי בהו כלאים כלומר שהרי הקשר בשתי תכיפות אלא אי דרבנן היכי שרינן בהו כלאים ותירץ אימא צמר או פשתים אלמא שאם תכף בחוט צמר וחוט פשתים כאחד הוה ליה כלאים דאוריתא זו היא שיטת גאוני ספרד:

ואף גדולי המחברים כתבו בחבוריהם שכל שנתחבר הצמר עם הפשתים שום צד חבור הן שטרפן זה בזה ועשאן לבד הן שחבר בגד צמר בבגד פשתן אפילו על ידי תפירה במשי או שתפר חתיכות של בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או שקשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הכל כלאים מדאוריתא ומביאים ראיה מדאיצטריך קרא לשרויי כלאים בציצית אלא שבפירושי המשנה שלהם במסכת כלאים פ"ט מ"ח כתבוה בהפך כדברי גדולי הרבנים:

ויש בדברים אלו קושיא חזקה ממה שאמרו בנדה פרק האשה ס"א ב' אמר מר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק מותר ופירשו הדברים שהוא צובעו מפני שהצמר והפשתים אינן עולים בצבע אחד וניכר לו ושומטו ואם לא ניכר לו מותר שמא נשמט והלך לו ומקילין בספיקות ופירש שם הטעם מדאוריתא שוע טווי ונוז אמר רחמנא והכא נוז איכא שוע טווי ליכא ואקשי ליה רב אשי ואימא או שוע או טווי או נוז והכא הא איכא מיהא נוז והעלו שם הלכה כמר זוטרא אלא שהם מפרשים שלא העלוה כמר זוטרא כטעמיה אלא כהלכתיה לומר דהאי גלימא שריא אבל כטעמיה דלא אסרה תורה אלא לשלשתם ביחד לא אלא דהכי קאמר אע"ג דאיצטריך קרא למישרא כלאים בציצית דמשמע אפילו בחדא הואיל ואפקינהו בחדא לישנא דמשמע עד דהוו תלתיהו והאי חוטא גופא איכא ספיקא אי אינתיק אי לא אינתיק הוה ליה כתרי ספיקי וא"כ לא איפסיקא כלל אלא למישרי לגלימיה ומשום ספיקא דאינתיק:

ומכל מקום אחרוני הרבנים כיונו בזה לעיקר הדברים והוא שהם מפרשים דשוע טווי ונוז בעינן ומכל מקום פירשו שיהא הצמר שוע בפני עצמו והפשתן בפני עצמו וכן בטווי וכן בנוז ונוז פירושו שזור וכל שחוט של פשתן עשוי בשלש מלאכות אלו בפני עצמו וכן חוט של צמר בפני עצמו אין צריך לומר אם ארגם יחד שהם כלאים דאוריתא אלא אף אם תכף בהן שתי תכיפות ומביאין ראיה על נוז שאינו לשון אריגה מדקאמר ר' שמעון במשנת כלאים פ"ט מ"ח נוז נלוז ומליז עליו אביו שבשמים אלמא אין לשון נוז אלא ענין פתלתולות ומתוך כך הוצרך להתיר בכלאים שהרי כל אחד בעצמו שוע טווי ונוז וכשמחברם הוי כלאים דאוריתא ואע"פ שאינו מחובר בגוף הבגד אלא בקשר אחד הואיל וקשר העליון דאוריתא הוה ליה כשני קשרים שהם כשתי תכיפות והוא שאמרו בספרי שלח פיסקא קט"ו פתיל תכלת טווי ושזור ולשון פתיל קא דייק מלשון פתלתולות אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת אמרה תורה תן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור אלמא בציצית בעינן טווי ושזור ואין צריך לומר שוע ואף באחרון של עירובין צ"ו ב' אמרו המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה ופריך מאי שנא וכו' ומשני בשזורין דאלמא דלציצית בעינן שזורין וכן אין צריך לומר בטלית עצמו שהוא כן וכל שאחד מהן חסר אחת מאלו אינו כלאים אלא מדברי סופרים וזו שאמרו נדה ס"א ב' דאי לא ידע אי אינתיק כו' שפיר דמי פירושו כשאין החוט שזור שהרי נקרא חוט אף כשאינו שזור כדקאמר התם חוטין כשרה והיה סובר בה שאין שזורין ואף הגלימה אינה שזורה שלא היה דרכן בשזירה אלא בשפת הגלימה כדאיתה באחרון של עירובין צ"ו ב' והוה ליה ספק סופרים אבל אם הכל שזור הוה ליה ספק תורה ואסור ומכאן תשובה לאומרים שאין ראוי להיות שוזר חוטי הציצית מצד שפעמים שמתפרקים והוו להו יותר משמנה חוטין שאפילו יתפרקו הואיל ותחלתם בכשרות אין נפסלין דהוו להו כגרדומי ציצית מנחות ל"ח ב' שכשרין:

ויש מפרשים שוע וטווי כל אחד בפני עצמו על הדרך שכתבנו אבל נוז פירושו ארוגים ביחד זה עם זה אלא שיש מפרשים שחבור שתי תכיפות או שאר מיני חבור כאריגה ואתה צריך לשאול לדעתם אם כן מאי נוז פשיטא שאין כלאים אלא באי זה חבור אלא שלשיטה זו נראה דאריגה דוקא הא כל שאר מיני חבור מדרבנן:

במשנת כלאים פ"ט מ"ט אמרו פיף של צמר ר"ל עבות של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין כאריג ר"ל שהחוטין מתערבין בהן כהתערב באריגה ולמדת שיש מין של חבור נדון כאריגה ואמרו עוד שם ר' יוסי אומר משיחות של ארגמן אסור מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל עבותות של ארגמן והיה מנהגם לקבץ מהם רבות ולקשרם בחוטי פשתן ופותל חוט הפשתן עם הארגמן שהוא צמר צבוע כארגמן ואז קושר בהם כמין חבל והוא אוסרו מפני שהוא מולל ר"ל פותל את החוט כארגמן עד שלא יקשור ממנו וכן אמרו עוד לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע ר"ל הואיל והרצועה מחברת הצמר והפשתים שהרי הקשר נעשה כשני קשרים שאלמלא כן אינו עומד וניתר מאליו ושני קשרים כשתי תפירות וכל זה כלאים מדברי סופרים ומכאן נהגו קצת רבנים שלא להוציא מכנסי בד אלא של קנבץ מפני שהרצועות שבאבנט מחברות המכנסים עם הבתי שוקים וממשנה זו למדת בפירוש איסור חבור בגד צמר עם בגד פשתים אף בתפירה בחוט של משי שאין בו כלאים והכל מדברי סופרים ואני תמיה שהרי האבנט אינו מחובר עם המכנסים ואם יש איסור בדבר אין איסור אלא כשהאבנט של פשתן:

בבריתא אמרו העושה חלוק שכלו צמר ארנבים ר"ל שאין בו דין איסור כלאים אם ארג בו חוט אחד של פשתן בצד זה וחוט של צמר בצד זה אסור ואע"פ שמרוחקים זה מזה הואיל ומחוברים על ידי דבר אחר שלא הוצרכנו באיסור זה לחבורם זה בזה אלא שלא יהו נפרדים זה מזה ומכאן נהגו קצת רבנים גם כן שלא לתפור העורות שמניחין בבגדי צמר שלהם עם הבגד כלל אף בחוט שאין בו כלאים הואיל והעורות תפורין בעצמן בחוטי פשתן שהרי מכל מקום נתחבר חוט הפשתן עם הצמר באי זה צד של חבור אלא או תופרין אף העורות בחוטי קנבץ או שאר מיני חוט שאין בהם דין כלאים או שלא יתפור העורות עם הבגד כלל:

הקפת כל הראש שמה הקפה ואין אומרין שאין הקפה אלא במגלח כל הפיאות ומניח את השאר מעתה אחד המגלח הפאות ומניח את השאר ואחד המגלח את הראש כלו הואיל ומכל מקום גלח את הפאות לוקה משום לא תקיפו פאת ראשכם ולאו זה פירושו על המגלח אבל המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע והשחתת זקן ענינו שמגלח בתער חמש הפאות המבוארות במסכת מכות כ' א' עם שאר הזקן ולוקה על כל פאה ופאה ולאו של הקפת הראש אינו נוהג בנשים ואין צריך לומר בלאו של השחתת זקן אף בנשים שהעלו שער בזקנן וכן לאוין אלו נדחין במקום צרעת שביום טהרתו וביום שביעי לטהרתו מגלחו הכהן כל שער שעליו אפילו של בית השחי והערוה וכל שער הנראה למעט את שבתוך החוטם ולא סוף דבר ישראל אלא אף כהן שנצטרע כן אע"פ שריבה בהם מצות יתירות וכן אפילו נזיר שנצטרע מגלח ואינו ממתין שישלים נזירותו ומכל מקום ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו אין עולין לו לימי נזירותו אבל ימי הסגירו עולין לו כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שיש בלאו גלוח שבו צירוף עשה מכל מקום הואיל ולאו שלו בשאלה נדחה שהנזירות אדם נשאל עליו כשאר הנדרים וגדולי המחברים פירשו הטעם מפני שמאחר שימי חלוטו אין עולין לו אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולפיכך בא עשה של תגלחת ודוחה לאו דתער לא יעבור על ראשו ואפשר שמצאו טעם זה במקום אחר אלא שאינו מחוור כל כך שאם כן אף אתה יכול לומר כן בלאו שבו:

מילה בזמנה דוחה שבת אבל שלא בזמנה אינה דוחה שבת וכן קרבן הפסח אם חל ארבעה עשר להיות בשבת כל שלא היה אפשר לעשות בו מבערב דוחה שבת כגון שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו ואמוריו אבל מה שאפשר לעשותו קודם השבת כגון הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אינו דוחה את השבת וכן מה שאפשר לעשותו למוצאי שבת כגון צלייתו והדחת קרביו אינה דוחה שבת והעבודה דוחה שבת ויום הכפורים ושאר ימי שביתה הן לעולות התמידין שבכל יום ויום הן למוספין ושאר קרבנות היום שנאמר במועדו ודרשו בו פסחים ס"ו א' אפילו בשבת:

כל מצות עשה שבתורה אין בה כרת אלא מילה ופסח מילה שנאמר וערל זכר אשר לא ימול גו' ונכרתה ופסח דכתיב והאיש אשר הוא טהור גו' וחדל מעשות הפסח ונכרתה:

עולה שהקריבו ישראל במדבר כמו שנכתב בסדר ואלה המשפטים בפרשת נערי בני ישראל שנאמר שם ויעלו עולות עולת תמיד היתה ולא עולת נדבה ולא עולת ראיה הבאה מזמן לזמן אלא עולת תמיד שהיא חובה בכל יום ונצטוו עליה במרה כמו שביארנו במסכת חגיגה ו' א':

כבוד אב ואם ומוראם מצות עשה ומכל מקום אין עשה זה דוחה שום עבירה בעולם אמר לו לעשות אי זה דבר ויש בו חילול שבת לא יעשה לא סוף דבר בשחיטה ובישול שהן אב מלאכה ויש בהן כרת אלא אפילו אמר לו לחמר אע"פ שאין במחמר כרת אלא לאו גרידא כמו שהתבאר באחרון של שבת קנ"ד א' וכן אם הוא כהן ואמר לו אביו ליכנס למקום טומאה להביא לו פירות או שאביו צריך לו ויש אבידת אחרים לפניו ישתדל בהחזרת האבידה וידחה כבוד אביו ולא סוף דבר כשאין גוף הכבוד מתקיים בעשיית העבירה אלא שהוא הכנה למצוה והוא הקרוי הכשר מצוה כמו שכתבנו אלא אפילו בקיום גוף מצות כבוד אב ואם אין שום עבירה נדחית מפניו אפילו עשה מדברי סופרים שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אתה ואביך חייבין בכבודי: