מאירי על תענית מא

מי שמנה אפוטרופוס וצוה להם תנו שקל לבני בשבת והם ראויים לתת להם סלע ר"ל שאין מסתפקים בשקל נותנים להם סלע שלא כיון אלא לזרזם ומן הסתם אין כוונתו לדחקם במזונות אפילו אמר אל תתנו להם אלא שקל שהיה לנו לומר הואיל ובלשון מניעה דבר קפידא היתה ואין נותנים להם אלא שקל ומה שחסר להם ממזונותיהם משתכרים בו מצד אחר או מפילים אותם על הצבור ואע"פ שאמרו לאו כל הימנו להעשיר את בניו ולהפיל עצמו על הצבור שמא לא אמרוה אלא כשמצמצם על עצמו אינו כן אלא אף בלשון מניעה לא כיון אלא לזרזם ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הואיל והעמיד יורשים אחריהם אפילו אמר תנו אין נותנים להם אלא שקל ושמא תאמר והרי אמרו נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק ובזו הרי בניו ראויים לירשו ואין לאחרים אחריהם כלום תירצוה רבים בשאמר נכסי לך שהוא לשון מספק אם ירושה אם מתנה ואצל יורש נדון בלשון ירושה ואצל אחר נדון בלשון מתנה אבל בכאן שהוא לשון מתנה לגמרי אף ליורש יש לה הפסק ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בהלכותיהם שאף לשון מתנה ליורש אין לה הפסק ושמא נאמר לדעתם דוקא כשנותן את הנכסים מעקרם לראשון ואחריו לפלוני אבל בזו שמעקרא לא נתן עקר הנכסים ליורש ר"ל שלא הרשהו בהם אלא לשקל בשבת הרי מה שנתן לזה לא נתן לזה ויש לשני אחריו של זה כמצות המת וגדולי המפרשים תירצו שלא נאמרה אלא כשהניח הכל ביד היורש ובדקאמר נכסי לך אבל זה שהניחו ביד שליש לא וגדולי המחברים פירשוה בשאמר בפירוש לא משום ירושה אני נותן להם אלא שאחריהם יהיו לפלוני ודברים אלו אין זה מקומם וכבר ביארנום בכדי היכולת בבתרא פרק נחלה בסוגיית המשנה החמשית:

וכן מה שאמרו מצוה לקיים דברי המת הלכה היא וצריך שתדע שמצוה גמורה היא וכופים עליה בב"ד בין שהיה שכיב מרע ומת בין שהיה בריא ומת אלא שיש קצת תנאים ויתבאר ענינם במסכת גיטין בפרק א' בע"ה: