מאירי על תענית לא

אפר זה היכן היו מניחים אותו במקום תפילין הוא שרמז לנו בנחמות לשום לאבילי ציון לתת להם פאר ר"ל תפלין תחת אפר:

למה יוצאים לרחוב לומר צעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא ואולי יכנע לבבנו ביותר ותהא תשובתנו שלימה ולמה מוציאים שם את התיבה כדי להגדיל רעדה בלבבות לומר אוי לנו שכל צנוע ויקר נתבזה בעונינו:

ולמה נותנים אפר על גבי התיבה על שם בכל צרתם לו צר כלומר שהצרה מונעת השלימות ולא יפורסם אחדותו רק על יד האוהב הדבק כאמרם ז"ל כל זמן שעמלק קיים אין כסאו שלם ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד כדי לזכור אפרו של יצחק:

מתוך מה שנאמר במשנה למדנו שמתכסים היו בשקים שהרי היה דורש להם לא אמר וירא אלהים את שקם וכו' למה היו עושים כן מפני שהשקים נעשים משער הבהמה לומר הרי אנו לפניך כבהמה ובתלמוד המערב אמרו למה תוקעים בקרנות לומר הרי אנו גועים לפניך כבהמה ונראה לי בפירושם שסרה השגחתך מעלינו בעונותינו ובא על דרך ותעשה אדם כדגי הים:

אע"פ שלא נתפרש במשנה ידוע היה להם שלבית הקברות היו יוצאים למה היו עושים כן להכניע לבבם לומר הרי אנו לפניך כמתים:

זקן שאמרנו במשנה שדורש להם דוקא זקן וחכם לא היה שם זקן חכם דורש להם חכם אפילו בחור אין שם חכם הדברים חוזרים מיהא לזקן אין שם לא זקן ולא חכם מעמידים אדם של צורה ר"ל אדם מסויים ושענינו מפורסם במעלה וחסידות ודבריו נשמעים ואומר להם לא שק ותענית גורמים אלא תשובה ומעשים טובים כענין האמור באנשי ננוה שנאמר בהם וישובו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם ודרשו בו שאפילו גזל אחד מריש ובנאו בבירה מקעקע את הבירה כלומר שלא היה פוטר עצמו בדמים מחשש חמס ועל הדרך שאמרו חמסן יהיב דמי אע"פ שמתקנת חכמים נאמר בכגון זה להפטר בדמים ומוכיחם ומרבה בדברים כחזקת ידו ומודיע להם שצריך להם להשיב חמסם ולהתחרט ולדאוג על מה שקדמם מן החטאים ולהתודות לשם עליהם ולגמור בלבבם גמר מוחלט שלא לשוב עוד לכך שהעובר עבירה ומתודה והוא חוזר לעשותה דומה למי שטובל מטומאתו ועדין השרץ בידו שאפילו טובל בכל טבילות שבעולם לא עלתה לו טבילה הדא היא דכתיב ומודה ועוזב ירוחם:

המשנה השניה עמדו בתפלה וכו' כונת המשנה לבאר תכונת התפלה המתחדשת ומי ראוי להתמנות עליה שליח צבור ואומר על זה עמדו בתפלה ר"ל אחר שדרש להם החכם ורכך את לבבם בדברי תוכחות היו עומדין מתוך אותן הדברים בתפלה ברחוב ויורדים לפני התיבה ר"ל שממנין לכך אדם הגון ופי' בגמ' שאם היה אותו זקן שדרש להם ראוי לכך הוא נעשה שליח צבור ואם לאו כגון שאינו רגיל או שאין קולו ערב ממנין אחר הגון לכך ומתנאיו שיהא זקן שלבו נשבר ורתיחת בחרות פרחה ממנו ורגיל להתפלל לשם הצבור שתהא תפלתו שגורה בפיו ויש לו בנים שמזונותיהן מוטלין עליו והוא לשון מיטפל האמור בגמ' מלשון טף שמתורגם טפלא וביתו ריקם שאין לו כדי פרנסתם כדי שיהא לבו שלם בתפלה שכל כיוצא בזה תפלתו יוצא מעצה עמוקה שבלבו ובגמרא פירשו עוד במדותיו שיהא רגיל לקרוא בתורה ובמקרא ונביאים וכתובים ובקי בעניני הברכות וכן שיהא ביתו ריקן מעבירה ושיהא פרקו נאה ר"ל שלא יצא עליו שם רע בילדותו ושיהיה שפל ברך ר"ל עניו ושפל רוח ולא בעל גאוה ושיהיה מרוצה לעם וקולו ערב ושתהא לו יגיעה בשדה ר"ל בעבודת האדמה שזה מכוין לבו יותר לתפלת גשמים ופי' בגמרא שאף בכל השנה צריך למנות אדם הגון אלא שמ"מ לעת כזאת אנו צריכים לדקדק בו ביותר ובמדרש אמרו עיר קטנה זו בית הכנסת ואנשים בה מעט זה צבור ובא אליה מלך גדול זה הקב"ה ומצא בה וכו' ומלט הוא את העיר מחכמתו זה שליח צבור: