מאירי על סוכה עב

אתרוג שגדלו בדפוס והוא שעושה לו דפוס איזו צורה ונותן האתרוג בתוכו וגדל על תכונת הדפוס אם כמין בריה אחרת עשאו פסול ואם כמין ברייתו עשאו אע"פ שעשאו דפין דפין כשר וכעין ברייתו שבדפין דפין פירשו בו גדולי הרבנים שעשאו כמין גלגל ריחים של מים ר"ל עגול קצת וי"מ שאינו עגול אלא שעושהו ארוך ורחב מלמטה וקצר מלמעלה:

אתרוג שנקבוהו עכברים כשר בשאר הימים ולא אמרו חסר פסול אלא ביום ראשון והראיה שהרי אמרו על ר' חנינא שהיה אוכל ממנו ואח"כ יוצא בו ופירושה בשאר הימים ומ"מ דוקא בשנשאר רובו עד שעדיין שמו עליו ושמא תאמר ואכילתו מיהא האיך הותרה והלא הוקצה למצותו ואפי' נפגם ביום טוב אסור כל שבעה שכל שבעה הוקצה למצותו ופירשו בה רבים שכל שנשאר ממנו בכדי קיום מצוה אין בו דין מוקצה למצותו שמן הסתם אין אדם מקצה אלא מה שצריך לו ואין הדברים כלום שאם כן הדס של מצוה למה אסרו להריח בו ומשום דמריחא אקצייה והרי אין הריח מעכב שלא לקיים מצותו ומתוך כך פירשו רבים שמתנה היה מתחלתו בכך שלא יהא מוקצה למצוה אלא בכדי שיעורו וא"כ אף בהדס מועיל תנאו ואין דעתנו נוטה לכך כמו שנבאר למטה בענין הדס של מצוה ואני תמה איזה דבר היה מביא אדם שכמותו לעשות מצותו פגומה וכן האיך היה אוכל שלא מצד אונס קודם יציאת חובת נטילת לולב אלא שראיתי בשיטת גדולי הדורות שהיה מפריש אתרוג ליום ראשון ואתרוג ליום שני ונמצא שראשון בשני מותר לו כדאמרינן הפריש שבעה אתרוגין לז' הימים כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר אבל לא היה אוכל ממנו בתוך סעודתו ביומו עד הלילה שהרי לילה שעבר ראשון של שני הוא ובשני היה עדיין מותר הראשון בידו ולא מצא את השני ויצא בראשון אע"פ שאכל ממנו ונמצא טבולו ויציאת חובת מצותו ביום אחד שלא מחשש מוקצה וטבול קודם המצוה ואין זה נראה לי שלא היה אומר על זה מטביל בה ונפיק וכו' כאדם שעושה כן תמיד ומה שאינו נעשה ברגילות אלא על הדרך הזרות באיזו סיבה או איזה מקרה אין אדם מצוי לומר בו כן אלא שלדעתי ר' חנינא הרבה אתרוגין היו לפניו ומקצה אחד מהם למצוה לברך עליו עם הלולב ולפעמים היה נוטל בידו מן האחרים פעם בזה ופעם בזה ואוכל ממנו ולא היה חושש להחליפו בשלם ולא נאמר דבר זה לדעתי אלא לחסידים שהיה לולב ואתרוג בידם כל היום מ"מ כשהיה מברך עליו בשלם היה מברך שלהדור מצוה כל שאפשר בשלם אין מידת חסידות לצאת בחסר אלא שלא דיבר אלא על אחיזת כל היום ואילו היה פסול בשעת הברכה ודאי אף בשאר שעות היום היה הוא מחליפו אלא מתוך שלא היה קפיד בדבר למדנו שכשר הוא בשאר הימים בדיעבד אף לנטילת הברכה ואל תשיבני מאמרו ונפיק שמאחר שמנהג חסידים בכך הרי הוא אצלם כחובה עד ששם ידי חובה נופל עליו וכל שכן לדעת תלמוד המערב שמצריך לברך כל זמן שבא ליטלו אחר שהניחו לקרוא בתורה או לישא את כפיו כמו שיתבאר למטה במשנה זו שמא מקצה היה אחד לכל יום ולמחרתו יוצא בשל אותו היום ובשעת סעודתו אוכל משל אתמול וכשהיה קם מן השלחן היה אותו שאכל ממנו מזומן לפניו והיה נוטלו נטילת החסידים שבכל היום ולא היה חושש להחליפו בשלם על הדרך שכתבנו זו היא שיטתנו ר"ל להכשיר בשני בנקבוהו עכברים ומ"מ בהלכות גדולות ראיתי שפסקו כלשון ראשון דבנקבוהו עכברים פסול וכשהקשו לו מר' חנינא תירץ שאני עכבר דמאיס כלומר ופסול אף בשני והדברים נאים אלא אם כן בשעת הדחק ואף בשעת הדחק הם מצריכים לנטילת מקום העכברים ואף בלחם שאכלו בו עכברים אומרים כן לענין המוציא ולענין אתרוג מיהא לשיטה זו כל שנקבוהו עכברים פסול אף בשני כיבש שכל שאינו הדר או שפיסולו משום עבירה או שאין שמו עליו פסול אף בשני וגדלו בדפוס כמין בריה אחרת אף הוא אין שם אתרוג עליו וכבר ביארנו הצריך בדין זה בראש הפרק בענין לולב:

המשנה החמישית וענינה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר אין אוגדין את הלולב אלא ממינו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אפי' במשיחה אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את הלולב בגימוניות של זהב אמר הר"ם והלכה כר' מאיר ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אין אוגדין את הלולב אלא במינו פי' כגון עלין של לולב ומ"מ בגמרא פירשוה אף במה שאין בו הידור כגון סיב של דקל וחריות שלו שאף הם מין של לולב הם דברי ר' יהודה ופי' טעמו בגמ' מפני שהוא סובר לולב צריך אגד ואם אוגדו במין אחר הרי זה מין חמישי שאין לומר בו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אחר שאי אפשר בלא אגד והלכך אוגדו במינו ור' מאיר חולק לומר שאין לולב צריך אגד ומתוך כך מכשיר בכל דבר אפי' במשיחה דהואיל ואינו צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין בו משום תוספת:

אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את הלולב בגימוניות של זהב פי' חוטים העשויים כמין שרשרת אמר לו ר' יהודה משם ראיה במינו היו אוגדין [אותו] מלמטה במקום נטילתו במקום שהוא צריך אגד להיות ההושענא מחוברת עם ההדס ומאחר שנתקיימה מצות אגד במינו אין השאר בא לצורך אלא לנוי ואין בזה קפידא אף בשנאמר שצריך אגד וי"מ מלמטה תחת הגימוניות ואין צורך בכך וכבר פסקנו שהלולב אין צריך אגד והלכך הלכה כר' מאיר ואין זה כהוסיף במין שהאגד טפל הוא אצל הלולב ולנוי שלו הוא בא ולחודיה קאי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שכל דבר שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה מסככין בו ואין מדקדקין להיות הסכך במינין שבלולב כגון הדס וערבה וחריות של דקל וענפים שבאילן האתרוג אלא אף בשאר דברים הדומים להם כמו שהתבאר ובפרק לולב וערבה יתבאר שהלולב אין נטילתו אלא ביום ומעתה אם נטלו בלילה לא יצא אלא אם כן עלה עמוד השחר:

מדת קל וחומר היא מאותם שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ומ"מ כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כלומר מאחר שאותו ענין שאתה בא ללמוד אינו מפורש בכתוב אלא שאתה בא ללמוד להחמיר בו מדין קל וחומר מתוך חומר אחר שאתה מוצא בו כל שאפשר לבא על ידי אותו חומר שאתה בא לחדשו קולא אחרת אינו דין והוא שהשיבו לר' יהודה שהיה אומר שאין מסככין אלא במינין שבלולב דהשתא ומה לולב שאינו נוהג אלא ביום אין שאר מינין כשרין בו סוכה שנוהגת בלילות כבימים לא כל שכן והשיבוהו שלפי קל וחומר זה לא מצא ממינין אלו בכדי לסכך יהא יושב ובטל ופורק מעליו עול מצוה וכל שאתה דן להחמיר וסופו להקל אינו דין ומה שנתגלגל כאן בסכוך שיש בהם ארבעה וכן שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם וכשרה כבר ביארנו הכל בפרק ראשון במשנה החמשית: