מאירי על סוכה סא

זהו ביאור המשנה וכולה על הצדדים שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו בסוכה גזולה שאם גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ולא מדין תורה אלא מדברי סופרים ומפני תקנת השבים אע"פ שלא קנאה אלא בשינוי מעשה ולא בשינוי השם ויאוש מ"מ אם רצה בעל העצים להמתין שבעת ימי החג ושיחזיר לו הלה את עציו רשאי ואין הלה יכול לומר לו דמים אני חייב לך הא אם חברו בכותלים ובקרקע בטיט על דעת שישארו לו העצים עד שיצטרך לחזרתו לסתירת בנין אף לאחר שבעה אין לו אלא דמי עצים מפני תקנת מריש ר"ל מריש הגזול שבנאו בבירה שלא חייבוהו לקעקע הבירה אלא להחזיר את דמיו ואע"פ שבסוכה אינו הפסד מרובה מצוה עושתו קבע ואם תקף את חבירו והוציאו מסוכתו אף בדין תורה יצא שאין קרקע נגזלת הא כל שעשה סוכתו בראש העגלה וגזל העגלה עם הסוכה או שהסוכה עשויה בדרך שאינה מחוברת לקרקע וטלטל את כלה וגזלה לא יצא שהרי אין כאן תקנת שבים אחר שיכול להחזירה בלא פסידא והעושה סוכתו ברשות הרבים אע"פ שיש כאן צד גזלת הרבים כשרה וכבר ביארנו כל זה בפרק שני ומ"מ כל שקנה את העצים אם בשינוי מעשה אף בלא יאוש ואם בשינוי השם וביאוש או מפני תקנת השבים כגון שחברה בקרקע ונתחייב בדמים יש אומרים שיוצא הוא אף בשלא פרע ר"ל שכל זמן שיפרע יוצא הוא למפרע אי נמי הואיל וחוב הם עליו יוצא ויתבעם הלה בבית דין אם ירצה וכמו שאמרו בההיא דהוה צווחה ואמרה ריש גלותא וכולהו רבנן בסוכה גזולה יתבי ומפני שעבדים של ריש גלותא גזלו ממנה את העצים ואמר רב נחמן אין לה אלא דמי עצים אלמא שלא נפרעה עדיין ומ"מ יש אומרים דכל שלא פרע לא יצא וההיא איתתא רוצים היו ליתן לה את הדמים ולא היתה רוצה ליטלם אלא שהיתה צווחת ליטול את עציה:

גדולי המחברים כתבו שבשעת הדחק כגון שאינו מוצא לולב אלא מן הפסולים לולב היבש כשר אבל השאר פסולים ונראה שכתבוה ממה שאמרו שהיה ר' יהודה מביא ראי' להכשיר את היבש מבני כרכום שהיו מורישין לולביהן לבניהם ואמרו לו אין שעת הדחק ראיה אלמא שאף חכמים (הורו) [הודו] שאף בשעת הדחק היו נוטלין אותו ומ"מ יש אומרים שאף בשאר הפסולים כן וכדי שלא תשתכח תורת לולב ומה שאמרו [לא מצא אתרוג] לא יביא לא פריש ולא רימון בזו מפני שאין זה מאותו המין ואתי למיסרך אבל אותו המין בעצמו אין בו חשש ונוטלין אותו שלא להשתכח ולדעתי יראה כדעת גדולי המחברים שאף הפסולים יש בהם כדי לטעות ואתי למיסרך אלא שהיבש אין פיסולו ניכר כל כך שאף הלחים יש בהם שהם לבנים ואין הירקרקות מצוי בהם והוא הענין שלא נאמר כן אלא בלולב אבל באתרוג ושאר המינין היובש ניכר בהם הרבה ואין נוטלין אותם שלא לטעות ולדעת חכמים לא היו מברכים עליו אבל לדעת ר' יהודה היו מברכים ואין הלכה כמותו ויש מצדדין בדרכים אחרים לומר שהיבש אין פיסולו אלא מתורת הדר ואינו אלא מדרבנן וא"כ בשעת הדחק נוטלין שהרי נתקיימה בו מצות התורה ואין זה נראה שכל שיטת הסוגיא מוכחת שביום ראשון מיהא הדר מן התורה בכולם ואע"פ שאפשר שדרך סמך הוא מ"מ מדת חכמים כך היא וכן יש מצדדים בה לומר שלא היו מורישין אותם אלא לשאר הימים ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:

הלולב אין צריך אגד ומאחר שכן אוגדין אותו אפי' שלא במינו שאילו היה צריך אגד כל שאוגדו במין אחר היה לו מין חמישי ופסול על הדרכים שיתבאר בסמוך:

ארבעת מינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון שלא להשתכח תורת אתרוג שמא יבא לטעות מכאן ולהבא כמו שביארנו ומה שאמרו שאין מוסיפין עליהם שאלו בסוגיא זו פשיטא ותירץ מהו דתימא כיון דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ"ל אלמא שהתוספת פוסל אע"פ שאין לולב צריך אגד ובמסכת סנהדרין פרק חנק נתהפכו הדברים לענין זקן ממרא שלדעת האומר לולב אין צריך אגד אינו פוסל בתוספת להיות עליה הזקן נעשה ממרא בהוראתו ומטעם דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא שנראה שלא נאמר שם אלא שלא להיות הזקן ממרא בכך אבל לענין המצוה ודאי פוסל וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שבהדס כתבו שאם רצה להוסיף מוסיף מפני שתוספתו כתובה בתלמוד והוא ענין ההושענא וכן כתבוה לחכמי דורם ששאלו לו על דבר זה ואף הם כתבו בנוסח תשובתם וזולתנו מן הגאונים התירו בתוספת ערבה ולא נתחזק אלינו טעמם לפי שההדס מצאנוהו בתלמוד בענין הושענא אבל לא בערבה וכל מה שלא נמצא היתרו מבואר בתלמוד נשאירהו על המנין הכתוב בו ומ"מ רוב מפרשים משוים בזה ערבה עם הדס ויראה לי הטעם שאין זה אלא לנאותו וכל שלנאותו בטל הנוי עם העיקר אבל לולב ואתרוג אין שום נוי בתוספתן ושאין לבטלו אצל העיקר שהרי אף הוא עומד בעצמו ואינו בטל עמו כהדס וערבה ומ"מ לא נהגו בערבה אלא בשלשה בדים או ארבעה אבל הדס יש מוסיפין עד שבעים ויש עד ששים ושמנה כמנין לולב ויש עד ששים ותשעה כמנין הדס ובהלכות גדולות אוסרי' להוסיף האגודה בהדס שוטה וממה שאמרו הדס שוטה לסוכה אלמא ללולב דוקא עבות אלא שאין זו ראיה לדעתי שלא נאמר כשר ללולב אלא מה שהוא צורך לולב הא למה שהוא נויי לולב אף השוטה כשר בו וכן נהגו רוב גאונים ומוסיפים טעם לדבריהם שהרי מ"מ מין הדס הוא ומה שהוא מינו אינו קרוי תוספת שהרי אף לדעת האומר לולב צריך אגד אוגדין את הלולב בסיב שהוא מעקרי הדקל הואיל ומין לולב הוא וכל שכן לדעת פסק שאין לולב צריך אגד ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בהדיא ויש מכריעים לאגוד את הלולב תהלה עם ההדס הכשר ואח"כ מוסיפין על האגודה ומעבין אותה לנוי ואוגדין את הכל ביחד וכן יש מביאים ראיה לתוספת ההדס ממה שכתבו קצת מפרשים למטה ששמואל סובר כר' עקיבא שאף הדס בד אחד לבד ממה שהקשו ולדרוש להו כר' עקיבא ואפי' הכי היה מגזם להם לדרוש כר' טרפון בשלשתן קטומין אלמא התם אע"פ שדינו באחת הוא מתיר בשלשה ואינו ראיה גמורה כמו שכתבנו שם ויש מתרצים קושית [הש"ס ד] סנהדרין בפנים אחרים ואחת מן היפות שבהם הוא שלכתחלה אין מוסיפין ואם הוסיף עבר בבל תוסיף אלא שמ"מ יצא וכיון שיצא ידי מצוה אין תוספתו עושתהו ממרא וכבר כתבנו שם כל הדברים בארוכה:

זה שאמרו אין פוחתין מהם פירושו שאפי' נטל שלשה מהם לא יצא אף ידי אותם שנטל מפני שארבעתם מצוה אחת ואין מצוה מתחלקת לחצאין ומ"מ אם נטלם זה אחר זה הואיל ואין לולב צריך אגד יצא והוא שאמרו במסכת מנחות כ"ז א' ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה ואמרו שם לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ולא סוף דבר אין לו ויש לו שאין הענין אלא שאם נטל את כולם יצא ידי הכל למפרע ואם לא נטל את כולם לא יצא אף ידי מה שנטל ומתוך כך הוא אומר שאם אין לו ונמצא שלא נטל אלא אותם שהיו לו לא יצא אף ידי אותם שנטל הא אם יש לו ומסתמא הואיל ויש לו אע"פ שאינו נוטל עכשיו נוטל הוא ביומו כשנטל את האחרון יצא ידי הכל למפרע והוא הדין אם אין לו עכשיו ונטל המצויים אצלו ואח"כ נזדמנו לו האחרים שנוטלן ויצא והרבה מפקפקים בזו לומר שצריך שיהיו אצלו וממה שכתבו גדולי המחברים והוא שיהיו ארבעתם מצויים ואין זה כלום שלא דברו אלא בהווה ומגדולי הדורות כתבו בהיפך לומר שאם אין לו נוטל את שהם אצלו ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון וכו' פשיטא מהו דתימא לייתי כי היכי דלא לשתכח תורת אתרוג קמ"ל ומאחר שלא אמר כי היכי דלא לשתכח תורת לולב שהוא העיקר אלמא שנוטל הוא את הלולב וכן המצויים אצלו ומברך עליהם ובאמת זו של מסכת מנחות ראיה ברורה לסתירת דבריהם ואף לשיטתנו באמת זו קשה שודאי היה לו לומר כדי שלא תשתכח תורת לולב אלא שאני משוה את הדברים שכל שאין לו נוטל הוא את המצויים בלא ברכה ומפני שלא תשתכח אבל לא יביא מין אחר במקום אותו שאינו מצוי משום דאתי למיסרך וכן נראה ברור וכל שנוטל את כולן ביחד כדינו מברך על הלולב כמו שיתבאר אבל כל שנוטל אחד אחד מברך על כל אחד בפני עצמו וכן כתבוה גדולי המפרשים אלא שמ"מ אם יש לו עם הלולב אחד או שנים נוטלם בברכת הלולב ולגדולי הדורות אירעה שגגה שנטלו את הלולב ולא היה שם ערבה וברכו על הלולב בחזקת שהוא כדינו בכל מיניו ואח"כ הרגישו בחסרון הערבה ונשאו ונתנו עם תלמידיהם וגמרו בדעתם ונטלו ערבה וברכו על נטילת ערבה ושהחיינו ונתנו טעם לדבריהם שמאחר שאין צריך אגד לכשיטלו את הערבה יצא ידי שאר מינין למפרע והילכך על זו צריך לברך שהרי לא חלה ברכת הלולב עליה ולא יחזור ויטלנה ביחד עם הלולב ויברך על הלולב הרי הוא ברכה לבטלה הואיל ויצא ידי לולב אלא צריך לברך על הערבה וכן צריך זמן עליה כבלולב: