מאירי על סוטה מד

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והחמישי והוא שאמר נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות תפדה משנקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות תשרף אלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות בת ישראל שנשאת לכהן מנחתה נשרפת וכהנת שנשאת לישראל מנחתה נאכלת מה בין כהן לכהנת מנחת כהנת נאכלת ומנחת כהן אינה נאכלת כהנת מתחללת ואין כהן מתחלל כהנת מיטמא למתים ואין כהן מטמא למתים כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים מה בין האיש לאשה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה האיש מוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה האיש נתלה ואין האשה נתלית האיש נמכר ואין האשה נמכרת בגניבה אמר הר"ם פי' מנחת סוטה אמנם יביאה בעלה וכאשר היה בעלה כהן תשרף זאת המנחה בכללה לאמרו ית' וכל מנחת כהן כליל לא תאכל ובא בקבלה כהן ולא כהנת ואמרו ולא יחל זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל שהוא לא ישוב חלל לעולם אבל הוא פסול כל זמן שיעמוד עם זאת האשה אשר שם אותה חללה המשל בזה שיהיה כהן כבר נשא גרושה הנה כשיבעל נעשית חללה כמו שהתבאר במס' קדושין בין שיהיה כהנת או לויה או ישראלית לפי שאמרו הנה כהנת מתחללת ענינו שהיא תתחלל בכלל מי שיתחלל וכאשר היתה זאת האשה חללה תעמד חללה לעולם בין שמת בעלה או גרושה וזה הכהן כל מה שהוא עמה הוא פסול לעבודה וכאשר גירשה ונדר שלא ישא נשים בעבירה כמו שיתבאר בשביעי מבכורות תחזור לכשרותו ולשון ספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין ואמ' ית' אמור אל הכהנים בני אהרן ואולם קדשי הקדשים והם החטאת והאשם כמו שיקראהו הפסוק קדש קדשים הנה בא בתורה כל זכר בכהנים יאכלנה אמר השם ית' והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים ואמ' איש צרוע הנה לא יהיה פריעתו ופרימתן זולת באיש צרוע ואולם אלו שני הדינין אשר ייוחד האיש בהן בלתי הנשים בענין הנזירות הנה היא הלכה למשה מסיני לא התבאר לו בפסוק וכבר התבאר לך בסוף פ"ד מנזירות ואמ' השם בה בהקנות לאיש בתו ואמ' אבי הנערה את בתי נתתי לאיש הזה ואמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ואמר וסקלתם אותו באבנים ובאה הקבלה אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה ואמר ותלית אותו על עץ ובאה הקבלה אותו ולא אותה וכן אמר בגנב ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה:

אמר המאירי נטמאת מנחתה ר"ל של סוטה אם עד שלא קדשה בכלי נטמאת הרי היא כשאר המנחות שנטמאו קודם שקדשו בכלי ותפדה ויביא אחרת בדמיה ואם משקדשה בכלי נטמאת נשרפת כדין שאר המנחות גם כן שמשנתקדשה בכלי נתקדשה קדשת הגוף ואינה יוצאה לחולין:

ואלו שמנחותיהן נשרפות ר"ל מפני שאינן ראויות ליקרב ולא ליפדות ולצאת לחולין האומרת טמאה אני ר"ל שאמרה כן אחר שקדשה בכלי וכן שבאו לה עדים שהיא טמאה והאומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה וכולן שאירע כן משקדשה בכלי וכן שבעלה בא עליה בדרך ולא נודע עד שקדשה בכלי ומשקדשה בכלי אינה נפדית ולהקרב אינה ראויה שהרי אינה שותה ולמנחת נדבה אינה ראויה שאין מנחת נדבה באה שעורים:

כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות פי' כבר ידעת שמנחת כהן אינה נקמצת אלא כלה כליל ואמר עכשו שכל הנשאת לכהן הן כהנת הן לויה הן ישראלית מנחתה נשרפת ודבר זה לא על מנחת סוטה לבד הוא נאמר אלא על כל מנחה הן של חובה הן של נדבה ופירשו בגמ' שאינה כלה כליל מפני חלק שלה וכן אינה נאכלת מפני חלק הבעל שהוא כהן ומ"מ נקמצת היא והקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרים על בית הדשן ואי אפשר לומר שיהא הקומץ קרב לעצמו והשירים קריבין לעצמן שכך אמרו חכמים כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו ודבר זה נאמר על מקרא הכתוב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו לה' שאין תלמוד לומר ממנו אלא לדרוש בו כי שניתן חלק ממנו לאשים הרי השירים באיסור הקטרה ואם כן אף זו הקומץ שקירב כראוי קירב מפני חלק שלה והרי השירים בבל תקטירו וא"ת שיקריבם לשם עצים כלומר שיתנה ויאמר אם לא היתה ראויה ליקמץ אלא שתהא ראויה להיות כלה כליל כדין מנחת כהן הרי זו הקטרה לשמה והקמיצה אינה מעלה ומורידה להיות אלו נקראים שירים אלא תהא כמנחה שנעשית כליל בשתי פעמים ואם ראויה היא ליקמץ עד שחל על הנשאר שם שירי מנחה שהם בבל תקטירו יהו כשאר עצי המערכה וכדברי האומר באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיתנם למעלה על המזבח לעשותם כליל כאיברי עולה ואע"פ שהם שירים הראוים לכהנים אחר הקטרת אמורין והם בבל תקטירו מ"מ נותנן בתורת עצים וממה שנאמר בשאור ודבש ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרש בו לריח ניחוח הוא דלא יעלו אבל אתה מעלה לשם עצים הרי אין הלכה כן אלא כדברי חכמים שאמרו באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה אלא הקומץ קרב לעצמו והשירים מתפזרין על בית הדשן ואע"פ שבמנחת כהן חוטא ר"ל כהן שמביא מנחה בדלי דלות על שבועת העדות או שבועת בטוי או טומאת מקדש וקדשיו שכלה כליל שמנחת חובתו כמנחת נדבתו זו מ"מ בת הקרבה היא אבל זו שאינה בת הקרבה שמא אחר חלק שלה היא נידונית וכראוי נקמצה ושירים גמורים הם השירים מתפזרים על הדשן והולכין לאיבוד ומ"מ בת כהן הנשאת לישראל אין צד כהונה שבה כלום והקומץ קרב והשירים נאכלים לכהנים כדין מנחת ישראל ומעתה מתוך שמצא חלוק זה בין מנחת כהן למנחת כהנת ר"ל בת כהן הנשאת לישראל הזכיר ג"כ שהכהנה מתחללת ר"ל שאם נבעלה לפסול לה נתחללה מן הכהונה ומן התרומה והרי היא חללה וכהן אע"פ שנשא גרושה או זונה או חללה אינו נעשה חלל בכך ולא יחלל זרעו כתיב אבל הוא אינו חלל אלא שהוא בעמוד והוצא ופסול לעבודה עד שיוציא וכן מתחלק ענינם מצד אחר שהכהנת מיטמאה למתים וכהן אינו מיטמא שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן ודרשו בני אהרן ולא בנות אהרן ומצד אחר שהכהנת אינה אוכלת בקדשי קדשים כגון חטאת ואשם ומנחה וכהן אוכל בהם מפני שנאמר בהם כל זכר בבני אהרן יאכלנה אבל קדשים קלים נאכלים אף לנקבות:

ואח"כ מזכיר החלוקים שבין איש לאשה דרך כלל אף בישראל ואמר שהאיש פורע ופורם כשהוא מצורע ולא האשה וכן אינה עוטה על שפה אבל יושבת היא חוץ לעיר ונחלטת בטומאת נגעים כאיש:

האיש מדיר את בנו הקטן בנזיר לומר יהא זה נזיר וחלה נזירות אביו עליו ומגלח על נזירות אביו והוא מפריש לו קרבנותיו כמו שביארנו במקומו בנזיר כ"ח ב' בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואין האשה מדרת בנה בנזיר וכן לא האב את בתו שאף בבן אינה אלא הלכת סיני ולא נאמרה הלכה אלא בבן וכן התבאר שם שהאיש מגלח על נזירות אביו ר"ל שאם היה אביו נזיר והוא נזיר והפריש האב את קרבנותיו ומת הואיל והבן גם כן נזיר הרי הבן מגלח ביום מלאת שלו ומביא אותם הקרבנות שהפריש אביו ואינו צריך להביא קרבנות אחרים ואף זו הלכה היא בנזיר והאשה מיהא אינה מגלחת על נזירות אביה:

האיש מקדש את בתו ר"ל שמקבל קדושין בשביל בתו קטנה והיא מקודשת גמורה בכך ואין האשה מקדשתה וכל שקדשוה אמה או אחיה לאחר מיתת האב יכולה למאן וכן האיש מוכר את בתו כשהיא קטנה לאמה העבריה ולא האשה וכל שמכרתה אינה בדין אמה למצות יעוד ושאר דינין שבה כלל:

האיש נסקל ערום ר"ל בכסוי שמכסין אותו לפניו והאשה אינה נסקלת ערומה אלא בלבישת חלוקה כמו שביארנו בששי של סנהדרין וכן האיש נתלה אחר שנסקל ואין האשה נתלית כלל שנאמר ותלית אותו ולא אותה כמו שביארנו שם גם כן וכן האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה כמו שביארנו בראשון של קדושין וכן היה יכול לשנות במשנה זו שהאיש נרצע ואין האשה נרצעת ושהאיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה וכן בתלמוד תורה וכן בכל שהזמן גרמה וכן בבל תקיף ובל תשחת וכן שהאיש נידון בבן סורר ומורה ולא האשה וכן בכמה כיוצא באלו אלא שכך היא דרך התנאים לשנות ולשייר. זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל: