מאירי על סוטה ג

והמשנה הראשונה תיוחד לבאר החלק הראשון וקצת החלק השני והוא שאמר המקנא לאשתו ר' אליעזר אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו ר' יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים אמר הר"ם הקנוי הוא האזהרה מהענינים המביאים לחשד ויצטרך שיזהירה ויקנא אותה בפני שנים וכאשר נסתרה אחר זה הנה היא אסורה עליו עד שישקוה מי המרים כמו שיתבאר ודע שחייב אדם שיקנא לאשתו ויקנא לה ולא יחשדה ואמרו וקנא את אשתו חובה ואמרו אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה ובאסור האשה על בעלה שלשה חלקים החלק הראשון הוא שיקנא לה בפני שנים ותסתר בפני שנים אחר זה כמו שיתבאר הנה היא תאסר עליו עד שתשתה מי המרים ואולם עתה אשר אין אצלנו מי סוטה תאסר לו לעולם והוא אמרם והאידנא דליכא מים למבדקה יאסר לה עליה אסורא דלעולם ותצא בלא כתבה בלי ספק והחלק השני שיקנא לה בפני שנים ותזנה אחר זה בעדות עד אחד עם עידי סתירה כמו שיתבאר הנה היא תאסר עליו איסור עולם ולא תשתה מי המרים כי כבר יש בכאן עידי טומאה ותצא בלא כתבה והראיה על זה שהעקר אצלנו כי כאשר אמר ית' עד אמנם הרצון בו העדות אשר הוא משני העדים כמו שאמרנו עד שקר העיד בעדים זוממין ולא תתאמת הזמה אלא בשני עדים כמו שיתבאר במסכת מכות וזה עקר כי כאשר אמר ית' עד הרצון בו שני עדים ואמ' בסוטה ועד אין בה והיא לא נתפשה ירצה בו שאין עליה שני עדים כמו שעשינו עקר אלא עד אחד ועם זה לא נתפשה ר"ל שהיא זנתה ועד המעשה אחד ולא תשתה והוא ענין אמרו והיא לא נתפשה הא נתפשה אסורה והחלק השלישי שלא קדם אליה קנוי אבל העידו עליה שני עדים בזנות עצמו הנה היא תצא ותאסר שלא בכתבה אולם אם העידו עליה שני עדים בסתירה זו עד כענין הזנות הנה היא לא תאסר עליו והנוסח שלהם זנתה אשתו בעד אחד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואמרו גם כן טומאה בעלמא בלא קנוי ובלא סתירה מנא לן דלא מהני עד אחד נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר כי מצא בה ערות דבר ונאמר על פי שנים עדים יקום דבר וענין הזנות בדיננו כמו שהודעתיך והוא שיעידו התכונה והא אמרם במנאפים עד שיראו כשהם מנאפים ולא נצטרך שיעידו כמכחול בשפופרת ושמור אלו העקרים כלם והלכה כר' יהושע:

אמר המאירי המקנא לאשתו קודם שתכנס בביאור המשנה צריך שתזכור דרך הקדמה מה שביארנו בשני של יבמות כ"ד ב' שענין חשד זנות של אשה ר"ל שלא נתברר זנותה בעדים אלא על ידי אמתלאות חלוק לארבעה מינין הראשון עידי חוצפא כגון אוכלת בשוק וחברותיה השני עידי אמתלא כגון חבוק ונשוק וחברותיה השלישי עידי דבר מכוער כגון רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר וחברותיה והרביעי הוא בחשד הבא על ידי קנוי של בעל וסתירתה אחר קנויו וביארנו שם דין שלשה הראשונים על אי זה צד אסורה ועל אי זה צד מותרת ועל אי זה צד מפסדת כתובתה ועל אי זה צד אינה מפסדת ויעדנו שהרביעי יתבאר במסכתא זו וכן ביארנו שם זנות המתברר בעדות והוא חלוק לשלשה פנים הראשון זנות המתברר על ידי שנים והוא איסור תורה ליאסר לבעל ולבועל ולהפסד כתובה והשני בעד אחד והוא תלוי בהאמנתו ר"ל שאם הוא נאמן עליו כשנים אסורה לו אלא שמ"מ אינה מפסדת כתובתה השלישי בטומאת עד אחד הבאה אחר קנויו שאסורה לו אף בלא האמנה ולהפסד כתובה גם כן והשקאה אין כאן הואיל ונתברר בעד אחד שזינתה אחר קנויו אבל בשקנא לה בפני שנים ונסתרה אחר כן שאין כאן עדות טומאה הוא הוא שתלוי בבדיקת מי סוטה והוא שאמרו שהמקנא לאשתו ר"ל שבא להתרותה שלא תסתתר עם פלוני שהוא חושדה עליו כדי שאם תסתתר אחר התראתו ותשהא כשיעור טומאה יהא הוא רשאי להשקותה כדי שיבדק הדבר צריך שיהא אותו קנוי על פי שנים ר"ל שיאמר לה כן בפני שנים כשרים לעדות עד שכשיבא להשקותה אחר הסתירה יהא מוציא אותם עדים שכבר קנא לה בפניהם ומשקה לה על פי עד אחד או על פי עצמו ר"ל שמאחר שקנא לה בפני שנים כל שנודע לו שנסתרה אפי' על פי עד אחד או אפי' אמר הוא לבדו ראיתיה שנסתרה יכול להשקותה ור' יהושע חולק לומר שאף הסתירה צריכה שני עדים ואינו יכול להשקותה עד שיקנא בפני שנים ותסתתר בפני שנים אפי' הודית היא בכך שאין השקאה אלא בעידי קנוי ובעידי סתירה ושיהו כלם כשרים לעדות ולא עוד אלא שבתלמוד המערב התבאר שאם העיד אחד שנסתרה בשחרית והשני על סתירה שבערב אינו כלום וכן בקנוי ומ"מ יראה שכל שקנא בפני שנים ונסתרה בפני שנים אע"פ שהעיד זה בשחרית וזה בין הערבים הואיל ועל קנוי אחד או על סתירה אחת הם מעידים הרי זה עדות והלכה כר' יהושע אלא שמ"מ אם נסתרה אחר הקנוי בעד אחד ודעתו סומכת עליו בכך או שראה הוא לבדו בכך אסורה לו ויוציא ויתן כתובה אפי' לא ראה הוא בכך ולא עד אחד כל שלעזה מדינה על סתירתה עד שנשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה אלא שיש חולקין בזו כמו שנבאר בפרק ששי במשנה ראשונה שבו:

משנה כיצד הוא מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו עדין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהת עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה מלאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם זאת ההלכה נכללת על שני מינים מהקנוי אחד מהם קנוי על האמת והוא אשר רמזנו עליו בהלכה הקודמת וזה שהוא כאשר הזהירה מלדבר עם איש בפני שנים וראו שדברה עמו בפני שנים גם כן הוא אין זה הקנוי ולא תיאסר על בעלה ולא תאסר בתרומה אם היתה ישראלית אשת כהן וכן כאשר נסתרה עמו בפני שנים לא תאסר גם כן כאשר לא הזהיר אותה רק בדבור לבד אבל אם אמר לה בפני שנים אל תסתתרי עם פלוני הנה זה הקינוי השלם הרמוז עליו ואם ראו אותה אחר זה מספרת עמו הנה לא תאסר גם כן אבל תהיה מותרת לביתה ר"ל למשגל ואם נכנסה עמו לסתר בפני שנים ושהתה כדי טומאה ושעור זה מן הזמן הוא שעור לצלות ביצת התרנגול באש שוה הנה אז תאסר על בעלה קודם שישקה חולצת ולא מתיבמת וזה למאמר השם ית' באיש אשר מצא באשתו ערות דבר כמו זה הדבר והלכה והיתה לאיש אחר ואמרו לאחר ולא ליבם ולזה לא תתיבם ולא תמלט מן החליצה לפי שהיא תצטרך גט מבעלה וכמו כן צריכה חליצה ואז תהיה מותרת לעלמא:

אמר המאירי אח"כ בא לבאר לשון קנוי היאך וזהו שאמר כיצד מקנא לה אומר לה וכו' וכלל הדברים לפי מה שפירשו על זו בגמ' שצריך שיהא קנויו על הסתירה ושאף היא תסתתר אחר קנויו בכונה ורצון אבל אם קנא לה על הדבור ר"ל שאמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני אינו קנוי ואם דברה עמו אחר קנוי אינו כלום ואפי' נסתרה עמו אינו אלא כמי שנסתתרה בלא קנוי ואין כאן השקאה ולא איסור עליו כלל וכן אם קנא לה על הסתירה והיא לא נסתרה אלא שראוה מדברת עם אותו שקנא לה עליו אין זה כלום לא להשקאה ולא לאיסור וכן אמר בזו שמאחר שמותרת לבעלה אף היא מותרת בתרומה אם היתה אשת כהן הא אם אמר לה בפני שנים אל תסתתרי עם איש פלוני ונסתתרה גם כן בפני שנים ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לתרומה עד שתבדק במי סוטה והוא שאמרו שלשה פעמים כתוב בפרשה ונטמאה אחת לאיסור בעל ואחת לאיסור בועל אם מת בעלה או גרשה ואחת לתרומה אע"פ שאינה זונה ודאית מפני שרגלים לדבר:

ואם מת ר"ל קודם שהשקה ואין לו בנים והיא זקוקה ליבם חולצת ולא מתייבמת שמא זינתה תחת בעלה וכל שזינתה תחת הבעל אסורה ליבם וכמו שנא' באשה שנמצא בה ערות דבר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ודרשו בה דרך אסמכתא לאחר ולא ליבם ומ"מ להנשא לשוק צריכה חליצה על הדרך שהיתה צריכה גט מבעלה אלו היה קיים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

לענין ביאור זה שאמרנו מכדי תנא מנזיר קא סליק אינו כן בסדורו של רבינו הקדוש ז"ל אלא אחר מסכת גיטין הוא שנסדרה שם שכך הוא סדרו ז"ל בסדר נשים יבמות כתובות נדרים נזיר גיטין סוטה קדושין ואם כן ביאור הענין הוא שגיטין וסוטה לענין זה אחד הם שסבת הגירושין בסבת הקלקול ומאחר שתלה הטעם לומר שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין היה לו לשנות סוטה תחלה וזהו ששאלוה כאן והשיבו איידי דתנא כתובות דתני ביה המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר והדר תני גיטין וסוטה שהם כדבר אחד לענין זה שהרי גיטין הוא עיקר הפירוד וסוטה הוא סיבת הפירוד ונסמכו לנזיר לכדרבי שהקלקול הבא מצד היין גורם לגיטין וסוטה וכבר האריכו בענינים אלו הרבה מפרשים בדרכים אחרים וזו נראית לי עיקר:

זה שאמרו במשנתנו המקנא לאשתו שמשמעו לשון דיעבד לא ללמוד הימנה שלכתחלה יהא אסור לקנות אלא כך פירושו כל שבא לקנות כך הוא עושה ומ"מ כל שרואה את אשתו צריכה לכך ראוי לו שיוכיחנה תחלה בינו לבינה בנחת ובישוב הדעת ואם לא נמנעה בכך מצות סופרים עליו לקנות לה בעדים אין זה אלא רוח טהרה להקפיד על נקיותה ועל נקיות בניו ובנותיו ובלבד שלא יקנא מחמת כעס ומריבה כדי לחללה או ליראה ולבהלה אלא מתוך אמתלאות שיש לו בה והוא שאמרו בתלמוד המערב לא יקנא בה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מונין ר"ל כעס ומריבה אלא מתוך אימה ושאלו שם עבר וקנא לה מתוך דברים הללו מהו איתמרת למצוה וקנויו קנוי או לעכב ואין קנויו קנוי וכהדא כל מקום שנאמר חקה או תורה לעכב ולא הובררה שם ויראה לפסוק שכל שהוא כן לא יהו המים בודקין אלא שגדולי המחברים כתבוה דוקא למצוה והרי זו קנוי:

מפנות הדת ומיסודותיה הוא להאמין ביושר משפטי הש"י להיות האדם נגמל ונענש בכל עניניו לפי מעשיו אם טוב ואם רע ולא יעכב זה מזל ומערכת כוכבים או אחד מן המקרים אלא שלפעמים יעזב למקרה או למזל כשהאדם אינו ראוי לפי מעשיו להגמל או להענש ואף זה נקרא צד עונש על צד הפקע הגמול במקום שהיה האדם ראוי לעשות פעולות ראויות לגמול אלא שבמי שאינו ראוי לכך לא יקרא עונש וא"כ הזווג אף הוא מכלל הגמול או הפכו בהזמין השם בגורלו אשה משכלת והגונה או ההפך וזהו שאמרו אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו ר"ל צנועה לצנוע ופרוצה לפרוץ והדומה לזה ודרשו דרך אסמכתא ממה שאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ומעתה כל שמשתדל בזווג בזה קשה הוא לזווגו וסמכו ענין זה למה שאמר הכתוב אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות כלומר כשם שהוצאת האסירים ממצרים היה בהשגחה מאתו ית' כן הושבת היחידים והזווגים זה בזה הוא בהשגחה מאתו ית' וענין בכושרות פרשוהו בתלמוד המערב בחדש שהוא כשר לצאת לא צנה ולא חמה וזהו ניסן והעמידוה בזווג שני ר"ל שהוא בזמן ראוי לענש וגמול אבל בזמן שאינו ראוי לכך והוא הנקרא זווג ראשון מצד שסתמו הוא בזמן הקטנות סמוך לפרק יהיה ענינו כפי המקרה או מערכת התולדה ועל זה אמרו ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרה בת פלוני לפלוני ושדה פלוני לפלוני בנדוניתו ואין לשון זווג שני או ראשון בא בדקדוק אלא לפי הזמן שהוא ראוי להגמל או להענש ודברו חכמים בהווה:

כל שקנא בעדים ונטמאת אחר כן על פי עד אחד נאסרה לו ולבועל והפסידה כתובתה ואינה שותה והוא שנאמר בסוטה ועד אין בה והיא לא נתפשה וכל מקום שנאמר עד פירושו בשנים עד שיפרוט הכתוב עד אחד ואם כן פירוש הדברים שאין בטומאתה שני עדים אלא אחד שהעיד שזינתה בלא אונס עם אותו שקנא לה בעלה ואמר רחמנא דליתסר עליה הא כל שבאונס אפי' בשנים ואפי' אחר קנוי באשת ישראל מיהא מותרת ואם אין בה עדות טומאה אלא עדות סתירה אינו כלום ליבדק על ידה אלא בשנים שנא' ועד אין בה בה ולא בקנוי בה ולא בסתירה כלומר בטומאה הוא שאמרה תורה שאע"פ שאין שם שני עדים אלא אחד הרי הוא כשנים אבל קנוי וסתירה דוקא בשנים כמו שבארנו במשנה וסתירה המזקקת ייבדק ענינה בששהתה כדי טומאה ויתבאר למטה כדי לצלות ביצה ולגמעה: