מאירי על שבועות פו

גאוני ספרד כוללין מכח משנה זו שכל שומר שאבד ממנו מה שנעשה שומר עליו ותבעו מפקיד ונתחייב בתשלומין ונחלקו בשיווייה בהודאת מקצת אין אומרי' לבעל הפקדון לישבע על שוויה ויטול אלא אם הוא מאמינו שאבד או שיש לו עדים על כך שאין כאן חיוב שבועת השומרים נשבע הנפקד שלא היתה שוה אלא כך ואם אינו מאמינו נשבע גם כן שאינה ברשותו ואם הוא כופר בכל או שאמר הילך או יש לי אצלך בכדי אותה שומא אם מאמינו שאבד נשבע היסת על השווי ונפטר ואם אינו מאמינו נשבע שאינה ברשותו ומגלגל עליו שבועת השווי וזה כלו פשוט אלא שהם מחדשי' עוד בזה שכל שטוען שאינו יודע הואיל ומודה באיזה דבר משלם בלא שבועת האחר ר"ל שאם אמר המלוה סלע הלויתיך ושוה שקל והלווה אומר איני יודע דמיו נשבע המלוה שאינה ברשותו וכולל ששני דינרי' שוה ומשלם הלווה:

סלע הלוית ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע מלוה שאינה ברשותו ויכלול בה שאינו יודע דמיו יתר על החוב אפי' פרוטה אחת ופטור שהרי לא חייב עצמו בכלום אבל אם אמ' הלווה כך וכך היתה שוה והמלוה אומר יודע אני ששוה יותר מכדי החוב אבל איני יודע כמה הרי המלוה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע אלא שאם רצה מחרים סתם על מי שנוטל ממון ממנו שלא כדין וכן הדין במפקיד ונפקד ובבעל הבית ושומר ומקשים לעצמם ממה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גבי הבריה חד שק צרור אירעו אונס חד אמ' מטקסין הוה מלא וחד אמ' סיגין הוה מלא אתא עובדא קמי ר' אמי ואמ' הרי זה נשבע ונוטל ואונס זה אם בשומר חנם אתה צריך לפרשו בפשיעה ואם בשומר שכר אתה צריך לפרשו בגנבה ואבדה שנמצא הוא חייב בתשלומין אלא שחולקין על השווי ואתה צריך לפרש בו שהתובע טוען בריא והנתבע בשמא שאלו אמ' בריא לי שסיגין הוה מלא לא היה האחר נשבע ונוטל אלא הנשבע היה נשבע ונפטר שהרי למדנו ממשנה זו שכל שיאמר השומר בריא לי שלא היה שוה אלא כך נשבע ונפטר ומה לי אמ' בריא לי שלא היה שוה אלא כך או שלא היה בו אלא כך אלא ודאי טענת שמא הוא והיה לנו לומר לפי מה שכתבנו שיהא נוטל בלא שבועה מדין מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הואיל ומודה באיזה חיוב ופי' טעם הדבר מפני שאלו אמ' בריא לי שסיגין היה מלא לא היה שם דין שבועה לנתבע שאין זה ממין הטענה והילכך כשאמרה בשמא אין לומר בה דין מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ומפני זה דנוהו בנשבע ונוטל ולדעת זה אלו הודה במטקסין אבל טען שמא לא היה שם אלא כך וכך מטקסין הואיל והודאת מקצת שלו היה מחייבו שבועה באיני יודע שלו היה משלם בלא שבועה ואף בזו לדבריהם צריך שיאמר לו מן השק הילך שאם לא כן הרי זה טוענו חטים ושעורים והודה באחד או שמא אינו טוענו בשק כלל או שמא אינו שוה פרוטה ושואלין עוד לעצמן בעקר דין זה מאחר שאתה מפקיע מכאן אף בבריא דין מודה מקצת ממה שאין כאן מין הטענה אף שמא שלו יש לך לדונו כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור בהיסת ופירשוה שאינו דומה שזה שאומר איני יודע אין כאן דררא דממונא כלל אבל זה שמודה בסיגין יש כאן דררא דממונא ויראה מדבריהם שאם טענו חטים והלה אומר איני יודע אם חטים אם שעורים שנשבע ונוטל ובבבא קמא פרק המניח יראה ההפך כמו שכתבנו שם:

ולמדת מ"מ שהמלוה על המשכון או מפקיד או מוסר לשומר וטען שאבד ומתחייב בתשלומין וחולקים על השווי וזה אומר איני יודע שלדבריהם מחייבין אותו לשלם כערכו של בעל הפקדון וגדולי המחברים תלמידיהם כתבוה כדבריהם וגדולי עולם חולקים בזו במה שיש בו דין מודה מקצת שהרי אין כאן הודאה במדה ומה בין זה לבית זה מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל שאין כאן הודאת מקצת להיותו נקרא מחוייב שבועה אלא שלדעתי כל שהדבר שהוא תובעו ידוע ואף הוא מודה בכלו אלא שנחלק בו בשוויו אינו נופל תחת דין דבר שבמדה שאין דין דבר שבמדה נאמר אלא שחולקים על כמות הדבר זה אומר כך וזה אומר איני יודע כמה היה שם אבל זה מודה לו על כמותו של דבר שכך היה אלא שמספק באיכותו ואף זו אלו היה אומר איני יודע ומה שהנחת אתה נוטל אם מטקסין אם דבר אחר פטור אם מדין דבר שבמדה אם מדין הילך אבל זה כבר אבד פקדונו והוא מודה בו ובכמותו אלא שמסתפק על השווי וכיוצא בזו אמרו גאונים אלו לחייבו בלא שבועת האחר ומ"מ אף בזו ראוי לדון כמה שכתבו גדולי קדמונינו שבנרבונה להיות נשבע המפקיד ונוטל וכן כתבו גאוני הראשונים במסכת כתובות פרק נכסים ע"ט ב' בענין המוציא הוצאות על נכסי אשתו שכל שאין הנשבע יודע והתובע יודע ויש בו דררא דממונא ישבע כמה הוציא ויטול ואף במקום שהודאת מקצת שלו מחייבתו שבועה באיני יודע שלו לא נחייבהו לשלם עד שישבע האחר ואין לדון דין חמשין ידענא וכו' ליטול בלא שבועה אלא בדבר שהיה לו לידע כגון הלואה או פקדון של מעות בענין שיש לדון שלא אמ' איני יודע אלא לפטור עצמו משבועת התורה ואין מתקנין בה להפכה לשכנגדו מפני שנראית טענת רמאות אבל בשומר ולענין ערך הדבר אינה טענת רמאות אפשר שאינו בקי בשומא וכל שכן במה שלא עלה על לבו שיש לנו להפכה לשכנגדו שאף במלוה על המשכון אמרו במציעא ל"ה א' מלוה לא קים ליה ואע"ג שדרכו לשומה בשעת הלואתו אינו שם אותה בכיוון וכל שכן בנפקד שאין דרכו לשומו כלל וכל שכן בשק צרור שלא ראה מה שבתוכו ואפי' אמר שמא לא היה בו אלא כך לא היה נוטל בלא שבועה ואף לדברי גאונים שהזכרנו לא היה להם להקשות משק צרור לפקדון אחר שפקדון אחר יכול לראותו ולשומו מה שאין כן בשק צרור אלא שאף בזה עקר הדברים שאינו עשוי לשומו ואין כאן טענת רמאות וחכמי הדור הביאו ראיה לדעת זה ממה שאמרו בפרק כל הנשבעין מ"ז א' בין שניהם ולא בין היורשים ופירשוה במנה לאבא ביד אביך ואמ' ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שבאב כדרך זה חייב ואצטריך קרא לפטור את היורשים והטעם שבאב אם טוען לא ידענא נראה כטענת רמאות מה שאין כן ביורש שקרוב הדבר שאינו יודע ואין כאן טענת רמאות וראוי ליפטר לגמרי ואין הפוך שבועה להם שמא אביהם היה אומר בבריא שאינם אלא חמשים והיה נשבע ואף אלו נשבעין שלא פקדם אבא ולא אמרו אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בדבר הידוע שאביו היה חייב שבועה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל שבועת מודה מקצת שתלוי בהודאתו וכפירתו של לווה ולא שמענו עדין טענתו של אב אם יודה במקצת או יכפור הכל אין קורין אותו מחוייב שבועה שלא יורישנה לבניו ולפיכך יורשין נשבעין שבועת היורשים ופטורים:

ומכאן כתבו גדולי קדמונינו במי שהפקיד לחברו טבעת של זהב ופשע בשמירתו ואמ' מפקיד שמשקלו שני דינרי זהב ונפקד אומר איני יודע וכן איני יודע אם היה של נחשת ומצופה זהב אלא שאני יודע שהיה שם זהב ושהיה משקלו לפחות דינר זהב אין זה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ונשבע הלה ונוטל אבל אם טען המפקיד יודע אני שאתה שקלתו וידעת שכך היה משקלו והוא טוען מכך וכך אני יודע הרי זה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע ויש מקשים אף לדברים אלו ממה שאמרו שורך גדול הזיק והלה אומר איני יודע אם גדול אם קטן והיה לנו לומר לדעת זה שיהיה נשבע ונוטל ואמרנו עליו שפטור ומתוך כך פירשו גדולי הדורות שלפנינו שבמפקיד זה שאמרו נשבע ונוטל משום עשו תקנת נגזל באשר לישבע נגזל כמה שוה ויטול והוא הדין במפקיד שכל שנמסר לו פקדון הרבה מוטל עליו לשמרו אבל לנזקים לא עשו לו תקנה עד שנחייבהו בזה אומר גדול הזיק וזה אומר איני יודע שאין המזיק מצוי לעמוד אצל שורו כל היום ואע"פ שחייב בשמירת שורו מ"מ אינו חציו ממש כאשו ופקדון מיהא הואיל ושמירתו מצויה הרי הוא כדין חציו:

כבר ביארנו במציעא פרק האומנין פ"ב א' שזה שפסקנו שהמלוה על המשכון נעשה עליו שומר שכר אין בו חלוק בין הלוהו מעות להלוהו פירות וכן לא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואתו כגון שהלוהו בשטר או בעל פה ואחר זמן תבע מעותיו בבית דין ומשכנו על פי בית דין שיש לומר בו הואיל ולגוביינא תפשה וכן שהיה מתירא מחובו דין הוא שיהא עליה שומר שכר אלא אף משכנו בשעת הלואה שיש לומר שאינו תופשו לגוביינא אלא לזכרון דברים בעלמא להיותו בטוח שלא לכפור אין אומרין שהוא שומר חנם אלא שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה וכן כלך לדרך זו לא סוף דבר משכנו בשעת הלואתו שפטור מן האונסין אלא אף משכנו שלא בשעת הלואתו שהיה לנו לומר שהוא מקבלו בפרעון וכשלו ושיפקע חובו באונסיו וישלם השאר אינו כן אלא כשומר שכר ופטור מן האונסין וגובה חובו מצד אחר וכך פסקוה גדולי הפוסקים ותלמידיהם וגדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשי' נוטים בה לדעת אחרת לומר שמשכנו בשעת הלואה נאמר שהוא שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה וליפטר מן האונסין אבל משכנו שלא בשעת הלואתו חייב עליה אף באונסין וכדעת ר' יצחק שאמ' בעל חוב קונה משכון והעמדנוה כאן בשלא בשעת הלואה ופי' קונה משכון להתחייב באונסיו שאלו אתה מפרש קונה משכון לענין חיוב גנבה ואבדה מפני מה אמרו כאן אימר דאמ' ר' יצחק בשלא בשעת הלואה והלא אף בשעת הלואה כן ומ"מ גאוני ספרד מביאים ראיה לדעת ראשון ממה שאמרו במסכת גיטין ל"ז א' בענין שביעית המלוה על המשכון אין שביעית משמטת ומאחר שאמ' על המשכון אלמא בשעת הלואה הוא ואמרו עליה שאני התם דקני ליה מדר' יצחק אלמא ר' יצחק אף בשעת הלואה אמרה ולענין חיוב גנבה ואבדה ומה שאמרו כאן אימר דאמ' ר' יצחק בשלא בשעת הלואה דרך דחיה נאמרה אלא שגדולי המפרשים פירשו זו שבגיטין שאני משכון דזימנין דקני ליה לגמרי כדר' יצחק ומאחר שכן אף בשעת הלואה יש שם קנייה כל שהוא לגבות ממנה את חובו ושלא להשמיט ונראין לי דבריהם ממה שאמרו כאן דרך הנחה פשוטה אימר דאמ' ר' יצחק וכו' ואין לשון זה נהוג בתלמוד אלא במה שהוא פשוט אצלם וכן שסוגיא זו מיוחדת בענין משכון מצד המשנה ונעשה מקומה של שמועה יותר מהרבה מקומות שהיא נאמרת בה וכבר כתבנו עקרי דברים אלו במציעא פרק האומנין ולדעת גדולי המפרשי' יש לפקפק משכנו שלא בשעת הלואה אם חייב באונסין אף במה שהמשכון שוה יותר על חובו אם לא אלא שהדברים נראין שהכל בדין אחד:

מדברי כלם למדת שמשכנו בשעת הלואה אינו קונה לחיוב אונסין כלום א"כ היאך אמרו במקדש במשכון שהיא מקדשת ואי אתה יכול לומר דוקא שלא בשעת הלואה שהרי תירצו שם כאן במשכון דידה כאן במשכון דאחרים ולא תירץ כאן במשכנו בשעת הלואה כאן שלא בשעת הלואה למדנו שבכל משכון של אחרים מקדשת ואף בשעת הלואה ועקר הדברים שלענין קדושין הואיל ולגבות החוב נתנה לו כל שאפשר לגבות החוב מקניא נפשה ואין זה תלוי בקניית משכון תדע שהרי בשטר מלוה וכתב ומסר מקדשת הואיל ויכולה לגבות בו החוב אע"פ שאין בה שוה פרוטה ואפי' לדעת האומר שאינה מקדשת הוא מצד שיכול למחול מה שאין כן במשכון כמו שיתבאר במקומו ומה שאמרו קדושין מ"ח א' בעשה לי שירין והעמדנוה בהוסיף לה נפך משלו לדעת האומר אין אמן קונה בשבח כלי הא אם לא הוסיף אינה מקודשת ואע"פ שתופשה בשכרו ויכולה לגבות בו אותו השכר מ"מ לא לגביית השכר נתנה לו אלא לתקון הכלי והרי הוא כממשכן שלא ברשות ואין לו שום זכייה באותו משכון אבל אלו נתנוה לו לגובינת חובו מקדשת אע"פ שאינו קונהו לגמרי וי"א שאף בזו מקודשת אם היו בידו מאחרים אבל זה שהוא שלה הואיל ואין גובה בו כלום דעתה אמלוה וכן מצינו בשטר חוב של אחרים שיש אומרים שבכתיבה ומסירה מקדשת ובשטר חוב שלה לדברי הכל אינה מקדשת הואיל ואין גובה בו כלום ואע"פ שאמרו שם שמע מנה מדר' יהודה המקדש במלוה שיש עליה משכון מקדשת ואפי' במשכון דידה פירושו שהלוה לה ויודעת שאי אפשר לה לחזור המשכון אצלה אלא במעות הילכך דעתה על המשכון אבל זו שאפשר לחזור המשכון אצלה ושיתבע אח"כ שכירותו שהרי דרך בני אדם כך הוא דעתה אמלוה ואינה מקדשת:

סתם הלואה שלשים יום על הדרך שביארנו בראשון של מכות ודבר זה אין בו חלוק בין מלוה על פה למלוה בשטר ולמלוה על המשכון אלא כל שלא קבע זמן יכול לתבוע חובו לשלשים יום או ליום שקבע אע"פ שהמשכון בידו וכן כתבוה גדולי המחברים ונמצאת למד שכל שמלוה על משכון אע"פ שהוא בידו בעין וששוה כנגד חובו הרי מלוה מכריח לכשירצה את בעל המשכון לפדותו אם נתן לו זמן לכשיגיע זמנו ואם לא נתן לו זמן לסוף שלשים יום ואף במשנתנו ראיה לזה שאם לא כן סלע הלויתיך ושקל היה שוה והוא אומר סלע הלויתני ושלשה דינרין היה שוה שחייב אמאי חייב הרי אין כאן הודאה ולא סוף דבר שזה ראיה לשעה שהמשכון אינו שוה כנגד חובו אלא זה אף כשהמשכון שוה כנגד חובו הוא שאם לא כן אין כאן הודאה שכל שהוא כנגד המשכון אינו חייב לו כלום אחר שאינו כופהו בכך אלא ודאי יכול הוא לכופו וכן ראיה ממה שהמלוה על המשכון נעשה שומר שכר וחייב באונסין ואם לא כן הוה ליה אפותיקי מפורש שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וגדולי הרבנים כתבוה כן בשמועת שמואל שאמר אבד קנא דמגלה אבד אלפא זוזי דדוקא אבד אבל כל שהמשכון בעין על כרחו הוא גובה ואף לדעת שמואל דוקא בגנבה ואבדה אבל באונסין גובה חובו הואיל ופטור באונסין אלא לענין פסק אין הלכה כשמואל אלא בגנבה ואבדה אבד כנגד המשכון וגובה השאר שאף במשכון של קרקע י"מ שהדין כן שלסוף שלשים יום יכול לכופו לפרעו ויש חולקין בה שמאחר שהוא אוכל פירות הרי הוא כמקח ואינו יכול לכופו אא"כ שטפה נהר או שאין בה שום: