מאירי על שבועות פד

ודברי רבה הנזכרים בסוגיא זו י"מ בהם מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ונאמינהו מתוך שאם רצה כפר בכל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ופרח לו דין מגו וא"ת להאמינו בלא שבועה אחר שאין אדם מעיז בכוליה בעי דליכפריה אלא שלא מצא עצמו לכך משום חזקה ומעיז במקצת וא"ת שלא להאמינו בשבועה שמתוך שחשוד על הממון חשדהו על השבועה שהרי כופר במקצת הוא ודעתו לכפור בכל אלו מצא עצמו מ"מ אין כפירה זו כפירה המחזקת בשקרות דבכליה בעי דלודי אלא שכופר דרך השמטה ושמא תאמר א"כ נמתין עד שיהו לו ולא ישבע הואיל ויוצא זכאי והם שותקים אף הוא שותק שאין אדם מצוי להמציא עצמו לפרוע אקפותיו ואמ' רחמנא רמי שבועה עליו וכו':

ויש להקשות על פי' זה בשתים חדא שרוב גאונים מסכימים שלא נאמר דין מגו לפטור מן השבועה והיאך היה עולה על דעתו לומר שנפטרהו בהודאת מקצת משבועה מתוך שאם רצה כפר בכל ואידך שהרי בראשון של מציעא אמרו שאין אומרין מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא והיאך היה עולה על דעתו לומר שלא נאמינהו בשבועה הואיל וחשוד על הממון ויש כאן דחייה מצד אחר שהרי רבה עקר טעם הוא שואל למודה מקצת מפני מה הטילה תורה עליו שבועה שלא שאל למה אמרו אלא למה אמרה תורה ואם מטעם מתוך הוא בא עליה עד שלא נתגלה לנו טעם השמטה מה כחו של כופר גדול שיעשה עקר לפטור הודאת מקצת במתוך שלו והרי כח מודה מקצת וכח כופר בכל שניהם שוים ואין הודאת מקצת נזכרת בתורה אלא שתהא תקנת חכמי' ופטור כפירת הכל פשוט מן התורה היה לנו לשאול כן מפני מה תקנו כך והיה לנו לפטרה במתוך שאם רצה כפר בכלו אבל מאחר שפטור כפירת הכל ושבועת הודאת מקצת הכל מן התורה מהיכן היה פשוט לנו שיפטר בכפירת הכל שיעשה הוא עקר לפטור במתוך שלו מודה מקצת ורבה ודאי לא שאלה אלא לעקר טעם של תורה אלא כך היא הצעה של שמועה מה נשתנה מודה מקצת מכופר בכל עד שזה פורש לחיוב וזה פורש לפטור והלא אין שנוי טענה ביניהם אלא שזה כופר במנה וזה כופר בחמשים ואדרבה היה לנו לומר שכשמודה מקצת משיב אבדה הוא ויישב את הדברים שכופר בכל דין הוא שיפטר שאין אדם מעין פניו לכפור בכל וודאי דבריו מכוונים וכשמודה מקצת לא להשבת אבדה אלא להחליש כח העזות שאינו מוצא עצמו לכפור בבל אלא שאינו יכול להעיז שמא תאמר להאמינו במקצת שכפר אחר שאין אדם מעיז שכשם שאין אדם מעיז בכלו כך אינו מעיז במקצתו אינו כן שמכיון שהוחלש כח העזות אדם מוצא עצמו לכפור מקצת דרך השמטה ובכלם הוא רוצה להודות אלא שמא יכופנו בדין ואין בידו:

זה שכתבנו שאין נשבעין לקטן פירשו גאוני ספרד דוקא שבועת התורה אבל שבועת היסת חייב ואפי' בקטן שאינו חריף שלא הוצרכו לחורפא אלא במקח וממכר ואם טען להפך אין שומעין לו שאין הקטן בר שבועה ועוד כתבו שלא אמרו שלא להשביע על טענת קטן אלא בשבועה הבאה מחמת טענת הקטן כגון מודה מקצת ועד אחד אבל מי שנעשה שומר לקטן הואיל ואין שבועתו באה על ידי טענת הקטן שהרי טענת שמא היא נתחייב לו בשבועת השומרין וזהו שאמרו אין נשבעין על טענת קטן והטעם מפני שטענתו אינו כלום עד שנזקיק לשבועה בהודאת מקצת או בהעדת עד אחד אבל כל שאין השבועה באה לטענת הקטן כגון שומר או שותף או אריס הואיל והודה בבית דין שנעשה שומר או שותף נשבע ובית דין מעמידין אפטרופוס לתבעו לשבועה ויש להקשות עליהם שאם כן כשהקשו בסוגיא זו והא אמרת אין נשבעין לקטן היה לו להשיב זו שאמרו נשבעין בשבועת השומרים ויש לתרץ דמ"מ סתמא קאמר אלא שיש להקשות עוד ממה שאמרו בפרק הגוזל קמא הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל והקשו כי יתן איש וכו' ואין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנה כשהוא קטן ותבעה כשהוא קטן נתנה כשהוא קטן ותבעהו כשהוא גדול מנין תלמוד לומר עד האלהים וכו' עד שיהא נתינה ותביעה שוים ואם איתה תהא כאבדה ופירש אבדה אתיא מכח בן דעת הא לא אתיא מכח בן דעת אלמא שאף משבועת השומרים נתמעט כדקאמ' ואין נתינת קטן כלום ושמא מתקנת חכמי' נשבעין לו אחר שטוען בבריא:

אף הם כתבו במה שאמרנו שאם היה הקטן נתבע שאין משביעין אותו כמו שביארנו במשנה אם היתה אותה התביעה דבר שהגיע ממנו הנאה לידו כגון משא ומתן והקטן מודה בכך ויש לו לפרוע מחייבין אותו לפרוע ואם אין לו ממתינין לו עד שיזדמן לו ואם אינו מודה ממתינין לו עד שיגדל וישבע ואם התביעה בדבר שלא הגיע לו הנאה כגון נזקין וחבלות פוטרין אותו מכל וכל אף לכשיגדל ואע"פ שבעבד ואשה אמרו נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבין וכן הדין שבשעה שחב לו או הזיקו בקומתן ובצביונן חבלו והזיקו אלא רבוץ עליהם מה שאין כן בקטן ואם נשבע בשבועת הנשבעין ונוטלין כגון שכיר שנשכר לו או הבא ליפרע ממנו נשבע ונוטל והוא שאמרו בכאן לקטן לפרוע מנכסי קטן ואין לך נשבע ונוטל מנכסי קטן אלא פרעון ושכירות וחנוני על פנקסו ששאר שבועות המשנה שהם נוטלין אין בהם הנאה לקטן ושמא תאמר חנוני על פנקסו אע"פ שתשלומיו לפועלים הוא מצד הנאת פעולתם שהגיעתהו תביעת החנוני מיהא הוא ממה שלא ההנהו אין זה כלום הואיל ובשעה שצוהו ליתן לפועלים מצד הנאה היה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שבחנוני על פנקסו אינו נשבע ונוטל מן הקטן הואיל ואין לקטן בהם הנייה שהרי חייב ליתן לפועליו והם נשבעין ונוטלין ממנו וחנוני הפסיד על עצמו שנתן ממון על פי קטן:

זה שביארנו בבא ליפרע מן הקטן אף בחובות של אביו שנפרע בשבועה אין הדבר מוחלט כל כך ואין נפרעין מהן אפי' שטר חוב ואפי' היה בו כל תנאי שבעולם עד שיגדלו אלא לדברים ידועים כגון לכתובה ולריבית אוכלת בהן ולפרוע מה שצוה אביהן בעזבונות שבכל אלו מעמידין להם אפטרופוס לפרוע אבל הגדולים נפרעין מהם אלא שאף בגדולים אמרו שהבא ליפרע מהם אינו גובה אלא בשבועה וכן שאין נפרעין מהם אלא מן הזיבורית:

מי שהקדיש נכסיו ויצא עליו שטר חוב כבר ידעת שההקדש הפקיע את שיעבודו ואין צד לגביית חוב זה אלא אחר שיפדה מן ההקדש ויצא לחולין שהאשה והבעל חוב גובין מן הפודה כמו שהתבאר בערכין כ"ג ב' וכמו שכתבנוה בסוף בתרא וכשנותנין את הקרקע לפדיון משביעין את האשה או הבעל חוב כדין בא ליפרע מנכסים משועבדים ושאר תנאים שהזכרנו שם ועל זו אמרו כאן שהבא ליפרע מן ההקדש לא יפרע אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לשמים ואפי' היה המקדיש מודה בחוב זה שמא קנוניא הוא עושה ומ"מ שכיב מרע שהקדיש ואמ' מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה בחליו קנוניא על ההקדש שאין אדם חוטא בשעת תשובתו לצרך בניו ואין אדם מחנק בשעת מיתה ר"ל ללבאותיו ויש בזו תנאים ארוכים וכבר ביארנום בסוף בתרא:

המשנה הרביעית והכונה בה להשלים ענין החלק השלישי והוא שאמר אלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין בהם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם ר' שמעון אומ' קדשים שחייב באחריותן נשבעי' עליהם ושאינו חייב באחריותן אין נשבעין עליהם אמר הר"ם כשתתבונן בפסוקי התורה תמצא הדברים שזכרה מנה בהם בשבועה או בתשלומי כפל וארבעה וחמשה וזכרה דיני השומרים בהם חמור ושור ושה וכסף וכלים וכל בהמה ושלמה והעולה בידינו מאלה המקראות כלם בהמה וכלים וכסף הם כל דבר המטלטל וגופו ממון וכלים יש בהם אותם הדינין הנה יצאו קרקעות לפי שאינם דבר המטלטל ועבדים הוקשו לקרקעות כמו שביארנו בפרק ראשון מקדושין והשטרות מצד שאין גופם ממון אבל הוצרכו לראיה שבהם וכשנודע ביאור הראיה היה מציאות השטר או העדרו שוה וכפי שאמרה תורה בשבועות והכפל והשומרים רעהו יצאו הקדשות ומצד שלא חייב בהם תשלומי כפל לא נפל בהם תשלומי ארבעה וחמשה כי זה לא ימצא אלא אחר חיוב תשלומי כפל כמו שביארנו בשביעי מבבא קמא ולא זכר שאר הארבעה שומרים והם שואל ושוכר לפי שאין צורך לזכרם שהקרקעות אין בהם דין שאלה ואיסור שאלת הקדש וכמו כן השטרות אינם צריכות שאלה על הרוב וכן אינם שטרות ואסור גם כן שכרות הקדש ועוד יתבאר כי דרך נושא שכר ושוכר אחד ואין הלכה כר' שמעון ואלה כלם מבוארים שאין נשבעין עליהם שבועת התורה אבל נשבעין עליהם היסת ר' מאיר אומר יש דברים שהם בקרקע ואינם כקרקע ואין חכמי' מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינו אלא חמש ר' מאיר מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע כקרקע דמי פי' מחלקת חכמי' ור' מאיר הוא בענבי' העומדים ליבצר והלכה כחכמי' אבל כשמסרם אליו בתורת שמירה לענין מקח וממכר ודיני ההודייה וההונייה במקצת כשהיתה עקר התביעה שלא בתורת שמירה העקר המכוון עליו שהם כמטלטלין שכל העומד ליבצר כבצור דמי:

אמר המאירי אלו דברים שאין נשבעין עליהם הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות ואע"פ שאמרו בפרק הזהב נ"ח א' שנשבעין על ההקדש כעין של תורה כל שטוען בה טענת ודאי תקנת חכמים היא שלא יזלזלו בהקדשו' כמו שהתבאר שם ולא נאמר בכאן שלא לישבע אלא בשבועת התורה וכן כתבו גאוני ספרד שאף כל שטענו בהם טענת ודאי נשבעין בהם היסת כמו שביארנו בפרק הכותב בענין הפוגמת כתובתה אבל מן התורה אין נשבעין עליהם לא בהודאת מקצת ולא בעד אחד ולא בשומר ופירשוה בגמ' ממה שנ' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים פרט לקרקעות ועבדים מצד שהוקשו לקרקעות ושטרות מצד שאין גופן ממון ומ"מ על ידי גלגול נשבעין עליהן כמו שכתבנו:

אין בהם תשלומי כפל וכו' פי' דבר זה אין לו מקום לקרקעות אלא פי' הדבר במה שהיה אפשר לדון כן בהם כגון עבדי' ושטרות והקדשות בתשלומי כפל והקדשות בתשלומי ארבעה וחמשה שאפשר לגנוב בהם שור ושה ומ"מ י"מ הכל אף בקרקעות כגון משיג גבול או גפנים טעונות מסרתי והלה טוען בהם טענת גנב לדעת חכמי' שדנין אותם כקרקע וכן שומר חנם אינו נשבע עליהם ושומר שכר אינו משלם אפי' נודע שנגנבו או אבדו והוא הדין לשואל ואף זה פירושו בעבדים והקדשות ושטרות שאם בקרקעות מה ענין פטור תשלומי' בהם והרי הוא לפניך ואם שהזיקו בידים זה אינו שכל שנתברר שכן ודאי חייב כדין מזיק וכן אם מסר לו שדהו לעבוד וכרמו לעשות בו מיני עבודתה ופשע בה הסכימו הגאוני' שהוא חייב כמזיק בידים לא פטרה תורה אלא בפסידא הבאה מעלמא או מפשיעת שמירתו בשלא התנה עליו אלא שישמור אבל כל שלא נודע והוא אומר שהזיק וזה כופר ובא עד אחד או הודה מקצת כגון שתים חפרת לא חפרתי אלא אחד אינו נשבע אלא היסת ומכאן כתבו קצת מפרשי' שזה שאמר השומר חנם אינו נשבע ובנושא שכר אינו משלם והיה יכול לומר אף בשומר חנם אינו משלם כגון פשיעה אלא שלמדין מכאן שבפשיעה חייב ומ"מ אין אנו אומרים כן אלא במזיק ותפש לשון אינו נשבע בשומר חנם מפני שרובו יוצא לישבע שהפשיעה אינה מצויה ובשומר שכר אינו משלם מפני שרובה יוצא לשלם וכן יראה בסוף פרק החובל צ"ג א' בההיא ארנקא וכו' פשע ביה ואיגנוב ואמרו בה לשמור ולא לחלק ואין מכאן ראייה אצלי שלא אמרוה שם אלא מצד שהוא ממון שאין לו תובעים:

ר' שמעון אומ' קדשים שחייב הוא באחריותן נשבעין עליהם שהם כשלו ואין הלכה כדבריו אלא אין נשבעי' לשום הקדש:

ר' מאיר אומ' יש דברים שהם בקרקע ואינם כקרקע ופירשוה בגמ' בענבי' המבושלות לגמרי ועומדות ליבצר או תבואה יבשה עומדת ליקצר שר' מאיר סובר כבצורות דמיין ויש בהן דין שבועה וחכמי' פוטרין וגדולי המחברים פוסקי' כר' מאיר הואיל ואין צריכין לקרקע ומ"מ גדולי הפוסקי' פסקו בה כחכמי' הואיל ולא מסרם לו אלא לשמור לא לכונת תלישה ומ"מ כתבו מובהקים שבתלמידיהם שאם מסר לו ענבים המבושלות לבצרם לעצמו הואיל ולתלישה מסרם ואינן צריכות לקרקע דנין בהם דין מטלטלין בין באונאה בין בשבועה והוא שאמרו כל העומד לבצור כבצור דמי וכל העומד לגדור כגדור דמי וכל העומד ליגזז כגזוז דמי:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא חוזר בדיני החלק הראשון ר"ל בעניני הודאת מקצת אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד אמ' לו בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב אמר הר"ם שמור זה הלשון והוא אמרם אינו חייב עד שיטעננו דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כלומר שהוא מודה בקצת המנין אם תבעו דבר שבמנין או במקצת המשקל אם תבעו דבר שבמשקל או במקצת המדה אם תבעו דבר שבמדה:

אמר המאירי אמר שאין מודה מקצת הטענה חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל או שבמנין ופי' בגמ' גם כן שתהא הודאתו באחד מדרכים אלו ר"ל בדבר שבמדה או שבמשקל או שבמנין כיצד אמ' לו בית מלא פירות מסרתי לך או כיס מלא מעות מסרתי לך והלה אומר איני יודע אם היה מלא אם לאו אלא מה שהנחת אתה נוטל או תבואה הרבה מסרתי לך והוא אומר לא כי אלא מעט והרי שאין בכל אלו טענה במדה ולא הודאה במדה פטור משבועה על מה שהוא כופר ומתשלומי' על מה שהוא מודה אלא בפחות שבשיעורין אבל אם טען זה עד הזיז והודה זה עד החלון חייב בשבועה אם אין שם הילך כגון שנתקלקלו ונפחתו בפשיעתו הן בתשלומין על מה שמודה בו ונתקלקל וכן אם היתה הטענה בדבר שבמדה ולא ההודאה או שאין הטענה בדבר שבמדה וההודאה בדבר שבמדה פטור כיצד טענו כיס מלא והוא מחזיק כמה והודה לו בחמשים או שטענו מנה והודה לו בצרור של מעות ולא ידע כמה יש בו וכן טענו בית מלא שעורים והודה לו בעשרה כורים או טענו עשר כורים והודה לו בכרי אחד שלא ידע כמה יש בו פטור:

זהו ביאור דברי המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא: