מאירי על שבועות עג

מזיד שאמרו שחייב קרבן בשבועת הפקדון לא סוף דבר כשלא התרו בו הא אם התרו בו שיהא חייב מלקות אינו כן אלא אפי' התרו בו אין כאן מלקות כלל שהכתו' עשה בו מזיד כשוגג לענין קרבן ואע"פ שקרבן במזיד חדוש הוא התורה חדשתהו בארבעה דברים והם עדות ופקדון ובא על שפחה חרופה ונזיר שנטמא ובעדות מיהא אע"פ שנעשה בו מזיד כשוגג לא הוזכר בו דין זה מפני שמן הסתם אין התראת ודאי בשבועת העדות ומי יאמר שהם יודעים לו עדות אם תאמר שאחרים ראו בהזמנתם ובעקר המעשה יבאו הם ויעידו והרי אין הממון נפסד בעדותן של אלו ואם שהמתרים שראו עמהם קרובים ואין ראויים להעיד אעפ"כ אין כאן התראת ודאי שמא שכחו עדותם ואפי' הודו שיודעי' היו אף בשעת השבועה אין מלקין אותם על פי עצמם אבל פקדון אפשר שהם יודעים שהיא תחת ידו עדין וי"מ הטעם מפני ששבועת העדות אין בה אזהרה מפורשת אלא אם לא יגיד ונשא עונו ואין זו אזהרה אלא עונש ואחר שכן לא הוצרך לכתבה:

נזיר שנטמא במזיד לוקה ולא עוד אלא שלוקה שלש מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל ומשום לא תאחר לשלמו שהרי משהא נדרו בשעת מעשה ופעמים שלוקה אף משום בל יבא אם היתה טומאה וביאה באין כאחת כגון שנכנס לאהל המת בשדה תיבה ומגדל ופרש גג התיבה מתחתיו אבל אם נכנס כדרכו כבר נטמא משהכניס חוטמו או אצבעות רגליו וחיוב ביאה אין בו עד שיכנס כלו ונמצא בשעת ביאה שכבר הוא עומד בטומאתו ואין טומאה על טומאה לענין מלקיות אף בהתרו בו על כל אחת א"כ פירש מן הראשונה כמו שיתבאר במקומו נזיר מ"ב ב' ואע"פ שמ"מ נזיר שנטמא במזיד לוקה לא הופקע קרבנו אלא מביא קרבן טומאה והוא שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם כדי שתחול עליו נזירות חדשה בטהרה וסותר מנינו ומונה מתחלה עד שישלים ויביא קרבנות טהרה האמורות בענין:

ולענין ביאור השמועה הוזכרה כאן בריתא שלא נמצא מקומה להדיא אלא שבספרי שנו בדומה לה וקצת מגיהים שנו את הגירסא בספרי כמו ששנויה כאן וענין גרסתם הוא פתע להביא את האונס ר"ל אם נטמא באונס שהיה בדין אם במקום שעשה בה ספק כודאי כגון סוטה לא עשה בו אונס כרצון בנזיר שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא עשה אונס כרצון ת"ל פתע פתאום להביא את השוגג וכן בדין במקום שלא חייב את המזיד ר"ל קרבן כגון חלב ודם חייב את השוגג כאן שחייב במזיד אינו דין לחייב את השוגג ומנין שחייב את המזיד אמרת קל וחומר ומה פקדון שלא חייב בו את השוגג ר"ל שהרי אנוס הוא חייב בו את המזיד כאן וכו' לא אם אמרת בפקדון שאינו לוקה דין הוא שיתחייב קרבן תאמר בנזיר טמא שכן לוקה הואיל ולוקה לא יביא את הקרבן ת"ל וכפר ומ"מ בספרי שלנו גורסין עדות במקום פקדון ושמא מתוך הדמיון שנאוה כאן בפקדון ויש גורסין כאן לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בפקדון שאינו לוקה כלומר אם אמרת בנזיר לחייב את האונס תאמר בפקדון וכו' ופי' מדקאמ' לוקה כלומר על הדרך שאמרת לוקה בנזיר תאמר שאינו לוקה בפקדון ועקר הדברים כגירסא ראשונה:

הכופר בממון שאין עדותו מועילה לו כלל ונשבע והודה אינו חייב בשבועת הפקדון ר"ל שאם היה שואל והדבר תחת ידו וטען שנגנב ממנו ונשבע והודה פטור שהרי אין גנבה פוטרתו ונמצא שאין הכפירה מועלת לו כלום וכן אם הלה טוענו מלוה בשטר או בעדים והלה מודה בעקר הלואה וכפר בשטר ובעדים ר"ל לויתי אבל לא בשטר לויתי אבל לא בעדים ונשבע והודה שכל אלו אינן אלא כפירת דברים בעלמא ואינן בדין שבועת הפקדון שמא תאמר הכופר במלוה שיש עליו עדים ואומר לא היו דברים מעולם יהא פטור שהרי אין כאן אלא כפירת דברים שהרי העדים יעידו הואיל ולא מעל בטענת פרעון אלא בלא לוה אין זה כלום שהרי כפירתו מועלת לו עכשו והעדים שמא לא יבאו או ישכחו או ימותו ואפי' היה שם כתב ידו אפשר שתאבד ומ"מ מלוה בשטר הואיל ושטר יש בו שעבוד קרקעות אף בסתם הרי הוא כטענת קרקע ואין שבועת הפקדון חלה אלא בממון המטלטל כמו שיתבאר הא מ"מ בשטר שכתו' בו בפירו' שלא יהא שם שעבוד קרקע שבועת הפקדון חלה עליו ואומרין עליו שטרא עביד דמירכס:

מי שהיה חייב לשני אחים או לשני שותפין מנה ותבעוהו שניהם מנה אם הודה חציו לאחד וכפר לשני חייב משום שני הודה כלו לאחד וכפר לשני והוא שאמר ממך לויתי ולא מחברך אם זה שהוא מודה לו תובע כל אותו המנה לעצמו ומאמינו לתועלתו הרי נמצא השני נפסד וחייב משום שני אבל אם היו שני השותפין טוענין ששניהם הלווהו ונמצא שהודה הנתבע לאחד בכלו ואף זה שהוא מודה לו מודה לשני שיש לו חלק בו אין זה אלא כפירת דברים ופטור וזהו שאמרו וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחים או לאחד מן השותפין:

בתלמוד המערב אמרו על שמועה זו הדא אמרה שנים שלוו מן האחד אע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה הרי הם אחראין וערבאין זה לזה ונראה פי' הדברים ממה שלא מעטו מוכחש בה שנים שלוו מן האחד מנה ותבע המלוה כלו לאחד וכפר בו אלמא שכיוצא בזה חייב אף בחלק חברו הואיל ובידו לתבעו כלו ממנו ואפשר לפרש שכיון שמודה לאחד פטור אלמא כל אחד נעשה כמורשה מחברו וכל אחד נקרא בעל הממון ויכול לתבוע לו כל החוב ואם כן אף שנים שלוו כל אחד נעשה לווה וחייב בכל הממון אע"פ שחלקוהו אחר שלוו וכבר הסכימו כל הפוסקי' לפסוק כדברי תלמוד המערב והביאוהו כלם בהלכותיהם ובחבוריהם (ומכל מקום כלם) ואע"פ שבראשון של מציעא שנו בתוספתא שנים שלוו בשטר אחד ופרע אחד מהם את חלקו השטר במקומו עומד והלה כותב לו התקבלתי את שלך דמשמע שאין האחד חייב בחלק חברו אפשר בשאף המלוה רוצה ליפרע מכל אחד חלקו או שמא כשנתפרש בשטר פלני מנה ופלני מנה ופי' זה מ"מ הוא ללשון תלמוד שלנו שאמ' פרט למודה אבל ללשון תלמוד המערב שאמר למכחש נראה פי' הדברים דמאחר שכשהפקידו שנים לאחד אם בא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו שהרי זה אומר משניכם לויתי אף בשלוו שנים ממנו יכול לומר לשניכם הלויתי הכל ונמצא כל אחד מכם חייב הכל ואמרו שם על זה ולא עבדין כן כלומר אין נוהגין לסמוך על כך אלא שכלם כותבין שיהו אחראין וערבאי' זה לזה וקצת גאוני ספרד דוחין דברים אלו שבתלמוד המערב מפני שהם לפי דעתם כנגד התלמוד שלנו שלא מצאו פטור אלא בשאמרו מתרוינן יזפת ומדין [כפירת דברים] בעלמא אלא שיש [אומרים שבתלמוד שלנו] אמרו פרט למודה וכו' אלמא הודאתו לאחד פוטרתו ומצד שאף זה מודה לחברו ומתוך כך צריך שיהו שניהם לשם והודה הלוה לזה וזה לשותפו ובתלמוד המערב אמרו פרט למכחש אע"פ שעכשו אינו מודה זה לחברו ומדין שאינו חייב לו בלא חברו [ואם כן] ראוי לפסוק כדברי תלמוד המערב וללמוד הימנו ששנים שהפקידו אצל אחד ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו אלא שאם חברו בעיר ואינו בא עמו יש לומר ששליחותו הוא עושה ולא קפדי אהדדי וכן למדנו שאין צרך לכתוב אחראין וערבאין זה לזה וכן כתבו רוב פוסקי' אלא שמ"מ כלם הסכימו שאין האחד בחלק חברו אלא כערב ולא יתבע ממנו תחלה ומתוך שלא נתבאר דין זה ר"ל היותם אחראין וערבאין זה לזה בתלמוד שלנו ראינו לבאר בכאן אע"פ שלעקר הדין מיהא לא היה זה מקומו ורוב מה שנכתוב בענין זה הוא על פי קדומי חכמי ההר שהאריכו בדין זה הרבה ונאמר כל שלוו שנים מאחד בשטר נפרע מכל אחד חלקו ואין לו לתבוע חלק אחד לחברו תחלה שאינו אלא כערב אבל אם תבע את חברו ונמצא שאין ממון לחברו נפרע מן האחר וכן אם הלך האחד למדינת הים שאף בערב דנין כן ואין אומרין לא יפרע מן הערב תחלה אלא כשהלווה במקום שיוכל לתבעו הא כל שהלך למדינת הים אין אומרים להוציא מנה על מנה ומ"מ אם לא הלך בדרך רחוקה או שהוא במקום שאפשר להזמינו לכאן יראה לי שאינו נפרע מן הערב תחלה:

אף כשהוא נפרע מן האחד חלק חברו אינו גובהו אלא בשבועה שמא פרע לו השותף חלקו אפי' תוך זמן והרי הוא כבא ליפרע ממשועבדים וכן הדין בכל ערב אבל חלק שלו נפרע בלא שבועה:

טען זה שבכאן חברי שבמדינת הים פרעך אף מחלקי אם טען זה בבריא כגון שיאמר מעות הנחתי לו לפרעך או הוא אמר לי שפרעך או אם הם שותפים שחלקו ואמר כשחלקנו עכב לעצמו מן השתוף כדי אותו החוב יראה לחכמי' אלו שהזכרנו שיכול להשביעו על הכל עשויים השותפים לפרוע זה בשביל זה כשהשתוף בידם אבל אם טען בשמא כלומר שמא פרעך אם כבר חלקו השתוף או שלא היה להם שתוף אין יכול להשביעו על חלקו כלל אלא פורע לו חלק חברו בשבועה וחלקו שלא בשבועה וכערב דעלמא שאין יכול לומר הלווה שמא פרעך הערב שאין דרך ערב לפרוע תחלה ואם הם שותפים עדין רשאי:

ולעקר הדין יש מי שאומר שלא נאמרו דברים אלו [אלא] שנודע והוחזק השותפות שלהם הא בשאינן שותפין אינם אחראין זה לזה ולא עוד אלא שיש אומרים שאינו כלום עד שיעמד בשטר שהם שותפים וזה הבל אלא שיש מכריעים לומר דוקא בשההלואה מעורבת ביניהם כלומר שפלני ופלני לוו מפלני מנה אבל אם נתחלקה ההלואה בשטר ר"ל פלני הלוה לפלני ופלני מנה חמשים לזה וחמשים לזה אינן אחראין זה לזה וכן הדברים נראין:

לוו שנים מאחד בעל פה בעדים או שלא בעדים אף הם נעשין אחראין זה לזה ומ"מ אם הלך האחד למדינת הים אינו פורע חלק שותפו אף בשבועה שטוענין לו שמא פרעך חברי חלקו וכן כל מלוה על פה אינה נגבית מן הערב אף בשבועה מטעם זה ואין ערב בעל פה כלום אלא בשהלווה לפנינו ואינו טוען שפרע אבל חלקו פורע לו שלא בשבועה ואף בחלקו כתבו חכמי' אלו שאם טען שותפי פרעך שכבר הנחתי לו מעות על זה או הוא אמ' לי שפרעך נשבע שכך הוא ונפטר שהרי אף השותף היה נאמן לומר פרעתי הכל מפני שהמלוה יכול לכוף את האחד על הכל ויש מפקפקין בזה שאע"פ ששותפין עשויים לפרוע אחד בשביל חברו אין יכול להכריחו לפרעו בלא רשותו או רשות בית דין ומ"מ פשוט הוא שאם טען אני ראיתי שפרעך נשבע היסת ונפטר וכן אם היו שניהם לפנינו וטען אחד אני פרעתי הכל נשבע ויפטרו שניהם וכן בערב שפרע מדעת הלווה נשבע ופטור לווה וערב אם היא מלוה על פה:

היו שניהם לפנינו והאחד עני שאין לו כלום וזה חוזר לגבות הכל מן העשיר והעשיר טוען שפרעו העני מחלקו והעני מודה שלא פרע יראה להם שחייב זה בהודאתו של עני לגבות שלא בשבועה ואין באין בה מטעם חשש קנוניא וכן כל ערב שבעל פה בהודאת הלווה וגובה שלא בשבועה ואע"פ שבא ליפרע ממשעבדי אע"פ שחייב מודה אינו גובה אלא בשבועה מחשש קנוניא אין זו כמשועבד גמור וי"א דוקא בשבועה שכל חשש קנוניא נשבע וי"א בזו הואיל ואין כאן שטר ויש בה חשש קנוניא אף בשבועה אינו נוטל ולא יראה כן שאם כן לא מצינו ערב מתחייב בעל פה שהרי יאמר כבר פרעך הלווה אלא ודאי מחייבין אותו אם בשבועה אם שלא בשבועה אלא שנראין הדברים דוקא בשבועה אבל כל שיש שטר ולווה מודה שלא פרע גובה שלא בשבועה חשש קנוניא במקום שטר טענה קלושה היא ואין מדמין ערב לנפרע ממשעבדי אלא בשאין הלווה לפנינו שטוענין לו מה שהיה יכול הלווה לטעון והוא אשתבע לי דלא פריעת כמו שיתבאר במסכתא זו אבל כל שהלוה בפנינו מחייבין את הערב בכל מה שהלווה חייב וי"א מ"מ בדין זה שמשביעין את העני או את הלווה שאין לו כלום ומכיון שנשבע מפקיעין חשש וקנוניא מכל וכל:

אף הם האריכו בשנים שלוו מלוה מן האחד בתורת עסק שידוע בו שחציו בדין מלוה וחציו בדין פקדון כמו שביארנו במציעא וכתבו שנפרע מכל אחד חלקו ואם טוענין שנאנס ישבע כל אחד מחלקו שנאנס ומפסיד המלוה החצי שבתורת פקדון ונפרע משניהם החצי שבתורת מלוה ואם נתעסקו בו יחד ונשבע האחד שנאנס פטור השני בשבועתו של זה לא היה ממון לאחד נפרע כלו מן האחר אם לא נאנס משלם כלו ואם נאנס משלם חציו הלך האחד למדינת הים משלם זה שבכאן בשביל חברו חלק המלוה בשבועה שהרי יכול לומר אשתבע דלא פריעת שטוענין לערב כמו שכתבנו ובחלק הפקדון אינו משלם כלום בשביל חברו ואפי' בשטר שיכול לומר לו אלו היה חברי בכאן היה טוען שנאנסו אלא שנשבע שלא הניח לו שותפו כדי לפרוע:

היו שניהם לפנינו ותבע זה לאחד מהם ואמר לו כל השתוף ביד חברי ותבע השני ואמ' לו בהפך שהכל ביד חברו אם היה ממון לשניהם גובה משניהם על הדרך שביארנו היה אחד מהם עני והלה מזקיק את העשיר לדין ואומר לו הריני משלם החצי שבתורת מלוה אבל החצי שבתורת פקדון אני רוצה ליפטר בשבועת נאנסו שאין לך אונס גדול מזה שחברי כופר לי בה זה היה מעשה לפני חכמים שהזכרנו והיה שם מי שחייב את העשיר ומטעם פשיעה שלא היה לו להאמין את חברו בלא שטר שהרי המלוה לא האמינו אלא בשטר ואע"פ שהאמינו לענין החזרתיו לך דוקא בשבועת התורה כמו שביארנו בבתרא פרק הבית ומעתה כשהקפיד לחברו בלא בשטר פיחת את שמירתו וחייב ואפי' על חלק חברו שלא אמרו טוענין לערב אלא בשאין הלווה בפנינו והרי חברו טוען שלא נאנס ושמא תאמ' והרי כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וכן בכאן על דעת שותפו אינו כן שהשותפין אין סומכין על שותפיהן כל כך וקצת חכמי' שהיו עמהם בדין זה חלקו לומר שהמפקיד לשני שותפין בכיס אחד מפקיד הוא על דעת כל אחד מהם ואין כאן פשיעה וגירוע שמירה שהרי שותפין שומרי שכר זה לזה ומחייבין לזה העשיר בחלק המלוה אבל בחלק הפקדון פטור אם בחלקו שהרי אונס הוא ואם בחלק חברו אע"פ שהוא נעשה ערב מפני שאין מחייבין את הערב במה שהלווה עצמו נפטר מחמת אונס ולי נראה שמחייבין אותו ולא מטעם פשיעה אלא שאין זה נקרא אונס שהרי אין אחד מהם טוען בודאי שנאנס אלא כל אחד אומר על חברו שבידו הוא והרי הוא ערב עליו ויש בדבר גמגום ויש דנין בדין זה לחייב את העשיר בשלשת חלקי הממון חצי שבמלוה ורביע שבפקדון והוא חלק חברו שבפקדון שבחלק עצמו פוטרין אותו מצד שהוא טוען שנאנס אבל חלק חברו אומרין אם אתה מאמין לדברי חברך הרי הוא אומר שבידך הוא ואם אי אתה מאמינו לא נאנס שהרי הוא טוען שלא בא לו אונס אחר אלא זה וכיון שאין לו ממון ישלם הוא בעבורו ואין זה נראה והיאך מחייבין את הערב במה שהלווה עצמו היה פטור בו אלו היה לו ממון:

אף הם האריכו בדין אחד שלוה מן השנים וכתבו ששני המלוים שותפין באותו חוב עד שיפרע ויחלקו המעות או שיתרצו ויטלו חוב כנגד חוב וכל שלא חלקו יש רשות לאחד לתבוע הכל ואין הלווה יכול לומר לא אדון עמך אלא בחציו לפי שכל אחד נקרא בעל הממון ומורשה מחברו וכמו שאמרו מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי אכלה וכן אם הודה לאחד וכפר לאחד אינו אלא כפירת דברים כמו שכתבנו ואפי' מת אחד מן השותפין אף הוא באותו חוב שותף ליתומים וכמורשה מהם ומעתה אף אם הוא טוען שפרע לחברו הכל נאמן בשטר לענין שנאמר לזה אשתבע דלא פריעת ר"ל שלא אמר לך חברך שנפרע ובעל פה להפטר מכל וכל בהיסת:

ירד לדין עם האחד ויצא זכאי התבאר בכתובות שאם היה השני בעיר פטור משניהם שמאחר שהיה בעיר ולא בא לטעון מתרצה הוא בטענות של חברו ואם לא היה בעיר יכול לומר אנא טעיננא טפי ומזקיקו לדין פעם אחרת ואע"פ שכתבנו שמורשה הוא ממנו דוקא לזכותו ואם בא הלווה לומר הואיל וחברך אינו בעיר לא אדון עמך אלא בחלקך שהרי חברך יכול להזקיקני פעם אחרת כתבו חכמים אלו שאין משגיחין בו ועל כרחו ידון בכל ואם יתחייב פורע הכל לזה וכל שיפרע לזה נפטר ונסתלק אף מן האחר ואין השני יכול לחזור ולדון אלא אם יצא זכאי אבל אם יצא חייב ופרע לחברו אין טענה עוד לשני וטעם הדבר אצלם שאף הוא אומר אין כאן חלק מבורר ואלו לא אדון אלא על החצי ואזכה בדין חברי גובה מהם מחצה שאין לאחד לחלוק בלא רשותו ונמצא שהכל מעורב ומ"מ גדולי המחברים כתבו בהפך שכל שאין חברו בעיר אין יכול לכופו לדון אלא על החצי ומ"מ יצא זכאי מן הראשון והזקיקו השני לדין ויצא חייב אין משלם אלא חצי החוב שכבר יצא זכאי מן הראשון ואף הראשון אין יכול לומר לשני תן לי חלקי במה שיצא זה חייב שהרי זה אומר לו כבר נסתלקת מחלקך משעה שיצא הוא זכאי בדינך ואם יצא הלווה חייב באותו חצי נוטל האחר שאינו בכאן חלקו בהם ומאחר שנפרעו המעות יכול הוא לחלוק ולהניח ביד בית דין ואם נתפשר זה ובא האחר הבחירה בידו אם יקבלנה אם לאו ואם לא יקבלנה מחזיר הלה ללווה חלק שהיה ראוי לזה ודן עמו:

גדולי המפרשי' כתבו בשנים שערבו לאחד והעני או הלך ובא המלוה וגבה כל חובו מן האחד שאין דנין בהם כשנים שלוו להיות זה הערב חוזר וגובה ממנו מחצה אלא מה שפרע פרע ומ"מ אם פרשו על עצמן כבעלי חוב גמורים חוזר וגובה ואף בלשון ערבות לבד אם נעשו שלוחים זה לזה חוזר וגובה חלקו וחכמי ההר כתבו שאם נתערבו בלשון השטר וכגון שיאמרו ובפנינו נכנסו פלני ופלני ערבים וכך אמרו לנו וכו' הרי הם כשני לווים אבל אם היה הלשון זוכרם אחד אחד אין לאחד על חברו כלום ואין הדברים נראין אלא כל שהם בשטר אחד שטר מערבם והרי הם כשני לווים:

איש ואשתו שלוו ומת הוא ונשארו ממנו והנושה בא לגבות חובו מן האשה שהיא שותפת בחוב זה כדי שיפטר מן השבועה זה היה מעשה ודנו בו גדולי המפרשי' שחצי החוב נפרע ממנה בלא שבועה אא"כ תאמר אשתבע לי דלא פריעת אבל החצי האחר אינו גובה אלא בשבועה אי משום יתומים אי משום ערב שאף הבא ליפרע מן הערב נשבע תחלה מפני שהוא כמשועבד אא"כ הוא קבלן או שיש בו נאמנות על גופו של ערב:

בתלמוד המערב בסוף השמועה שהזכרנו למעלה אמרו שנים שהפקידו אצל אחד כאחד ובא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו יעשה ככופר את שלו ויהא חייב והקריאה הנכונה אין בחרק תחת האלף והוא כמו אם כלומר אלו היינו אומרי' לשמוע לו נמצא חייב בכפירתו לאחד שהרי נעשה ככופר את שלו [אלא] שמאחר שאין לו ליתן לו אפי' חלקו עד שיבא חברו עמו שכל שהפקידו שנים לאחד בכרך אחד אין מחזיר אלא לשניהם אם כפר לאחד אינו כפירה ואין אומרין שנעשה ככופר בחלקו וחייב שאין זו כפייה שאין כאן בעלים גמורים כמו שביארנו למעלה:

אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב פי' שאלו החזירו האחד אין יכול לתבעו לשני וכן אין לחברו תרעומת עליו על שהחזירו הואיל ונעשין אחראין וערבאין זה לזה ושאלו אח"כ הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה ותירץ תמן כל שבועה חלה על פרוטה הכא שבועה חלה על שוה פרוטה ומקצת קדמונינו מפרשי' שהשואל דקדק אם ישתנה דין זה כשהפקיד פרוטה לשניהם עד שאין מגיע אלא חצי פרוטה לאחד שאם אתה אומר שישתנה לומר שכל שכפר האחד פטור נמצאת מחלק ביניהם עד שאין חלקו של זה מצטרף לחלקו של זה לדון הכל בפרוטה וא"כ אף ביתר משוה פרוטה נאמ' שנחלק ביניהם ולא יתחייב זה בכפירת חלקו של זה וחזר הוא והקשה אלו נשבע אחד וחזר ונישבע לא נמצא מתחייב על חצי פרוטה כלומר אף כשהפקיד אחד פרוטה או יותר ונשבע וחזר ונשבע שתי פעמים שחייב על כל אחת ואחת לא נמצא כל אחת כחצי פרוטה ותירץ תמן ר"ל ביתר מפרוטה אע"פ שחזר ונשבע כמה פעמים חלה על זה בפרוטה ומאחר שחלה באחת חלה על כלן אבל כשלא הפקיד אלא פרוטה לשניהם לא חלה על זה בחלקו ואין כאן שבועה וי"מ הפקיד להם שוה פרוטה אם אתה אומר שיתחייב אחד על הכל אם השביע את זה וחזר והשביע את זה ששניהם חייבים לא נמצא כל אחד מהם מתחייב על חצי פרוטה והתורה אמרה לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה ותירץ תמן ר"ל בשאלה זו ר"ל שבועה חלה על פרוטה הואיל וכל אחד חייב על הכל אבל הכא ר"ל בקרא דלאשמה בה שבועה חלה על חצי פרוטה ויש גורסין שם הכא כל שבועה חלה על פרוטה (בתנאייה) [בתמיה]:

שנים שלוו או נפקדו באחד וכפרו שניהם הרי שניהם חייבין וכן כתבנוה בקמא פרק הגוזל קמא בסוגיא הבאה על המשנה הרביעית:

בתוספתא של מציעא אמרו בפרק ראשון שנים שלוו בשטר ופרע אחד את חלקו השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי על שלו ר"ל שאפי' רצה לחדש שטר על הנשאר אינו מקבל ממנו אלא ישמור את שוברו:

שתי כתי עדים שהיו יודעין בתביעתו של זה ותבעם לעדות וכפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה פעמים ששתיהן חייבות בשבועת העדות ופעמים שהראשונה פטורה וכבר ביארנוה בפרק עדות ולא באה בכאן אלא ללמוד ממנה לענין שבועת הפקדון והרי אין אנו צריכים לה שהרי פסקנו הכופר בממון שיש עליו עדים חייב: