מאירי על שבועות ו

כבר ביארנו ששבועת בטוי לוקין עליה במזיד ואפי' על אותן שהן לשעבר אע"פ שאין בהן מעשה שכל חייבי לאוין שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם וענין הנשבע יצא לנו בזה ממה שאמרו כ"א א' כי לא ינקה י"י וכו' בית דין של מעלה הוא שאין מלקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואע"פ שזו בשוא נאמרה הרי נאמר לשוא שני פעמים אחת לשוא ואחת לשקר ומ"מ תדע שיש כוללים בזה אף אותם שלהבא ואף אותם שאין בם מעשה כגון אוכל ולא אכל ואין הלכה לדעתם כדברי האומר בפי' רבתה תורה שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר שהרי נתברר שקרותו מיד אף שקר כל שמלקין אותו בלא מעשה דוקא לשעבר הא להבא כל שאין בו מעשה כגון שאוכל ולא אכל אינו לוקה אלא בכלם לוקה וכפשוטה של משנתנו ונמצא לדעתם באומר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שלוקה אע"פ שאין בו מעשה ואע"פ שהתראת ספק היא שהרי התראת ספק התראה היא כמו שהתבאר ומ"מ לענין לאו שאין בו מעשה אין דבריהם כלום והלכה רווחת כדברי האומר בפי' רבתה תורה שקר דומיא דשוא כלומר שלא נאמ' מלקות בנשבע אף במקום שאין בו מעשה אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שמשעה שהוציא דבורו מפיו נשבע לשקר אבל בנשבע שיעשה ולא עשה אינו לוקה אלא שבשוגג מביא קרבן ומעתה שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג מביא קרבן במזיד אינו לוקה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ומשום לאו שאין בו מעשה ולא משום התראת ספק ואע"פ שראיתי לגדולי המחברים שפסקו בענין שיזרוק פלוני צרור לים שהתראת ספק אינה התראה עם מה שפסקו בהלכות סנהדרין שהיא התראה תימה הוא אלא שנראה לי שיש לחלק בין התראת ספק שספקה תלוי במעשה של אחר לאותה שספיקה תלוי במעשה של עצמו:

ובתלמוד המערב פ"ג ה"ז שאלו מה מפקא מביניהון שרפו או השליכו לים אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור ואין תימר משום שאין בו מעשה הרי יש בו מעשה ונראה מכאן שלדעת פסק אם בטלו בידים חייב ואין הדברים נראין שהרי הלאו אינו אלא בשאינו אוכל והעדר אכילתה אין בה מעשה ולא עוד אלא שהירושלמי נראה כמשובש והדברים היו מתפרשים יותר יפה בהפך שהרי כשמשליכו לים התראת ודאי היא:

כבר ביארנו במסכת מכות שהשובר עצם בפסח טהור לוקה אבל השובר עצם בפסח הבא בטומאה כגון שהיו רוב צבור טמאים על הדרך שביארנו שם אינו לוקה שנ' ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכגון שנטמא לפני זריקה שלא היתה לו שעת הכושר והמותיר אף בטהור אינו לוקה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא וכן ביארנו שם שכל לאו הנתק לעשה כל שאי אפשר לו לקיים העשה לוקין עליו אע"פ שלא בטל הוא את העשה בידים הואיל ונתבטל מ"מ וא"א לו לקיימו:

מי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת שכל שמראשונה ואילך הרי הוא נשבע לקיים מצוה ואין בזה חיוב שבועה אלא שמ"מ אם נשבע על הראשונה שניה חלה עליו כמו שיתבאר: