מאירי על שבועות נז

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בדיני שבועת שוא והוא שאמר שבועת שוא חייבי' על זדונה מכות ועל שגגתה פטור ואיזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמ' על עמוד של שיש שהוא של זהב ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהוא איש נשבע על דבר שאי אפשר לו אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד אמ' לעדים באו והעידוני שבועה שלא נעידך ואח"כ העידו נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפלין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אמר הר"ם פי' הידוע לאדם עד שיהא אותו הדבר ידוע אצל שלשה בני אדם או יותר ואמרו אם לא ראיתי הוא שיאמר כל פירות העולם אסורין עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר או כיוצא בזה ואמרו כקורת בית הבד כתבניתה וצורה והוא תבנית שאינו מצוי בנחשים כמותה אבל בגודל הגוף מצוי ואין בו שבועת שוא הנה נתבאר לך בכאן שמיני שבועת שוא הם שלשה האחד שנשבע על שהוא חייב המציאות שהוא בחלוף מה שהוא מצוי או שישבע על מה שהוא נמנע המציאות שהוא נמצא או שישבע על דבר שאין צריך בו לומר הספור בשבועה כגון שישבע על האיש שהוא איש ועל האשה שהיא אשה:

אמר המאירי שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור והיא חלוקה לארבעה מינים כמו שהזכרנו בפתיחת המסכתא הראשון הוא שהוזכר נשבע לשנות את הידוע כגון על אבן שהיא של זהב ועל האיש שהוא אשה יפרשוה בגמ' כן בכל דבר הנכר לשלשה בני אדם מן ההמון מצד מהות הדבר ופרסום ענינו שלא מצד למוד וחקירה והשנית היא בהפך זו והיא שנשבע על הידוע לכל שכך הוא כגון על אבן שהיא אבן ולא הוזכרה כאן ובתלמוד המערב הזכירוה ואמרו אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא אהן דחמי מטרא נחית ואמ' קירי פירי ברכסון כלומ' האלהים הפירות מתקלקלים מחמת המטר היורד עליהם לוקה משום שבועת שוא וכן כל כיוצא בזה ממה שידוע לכל השלישי הוא שנזכרה כאן והוא שנשבע על דבר שאי אפשר לו כגון שיעלה לרקיע ושלא יישן שלשה ימים וכיוצא באלו והוזכרה כאן בלשון אם לא ראיתי גמל פורח באויר ופרשוה בגמ' באומר שבועה שראיתי גמל פורח באויר או יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו' ר"ל בלשון שבועה כלומר שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי וכו' כמו שביארנו בראש הפרק כ' א' ושמא תאמר בלשון זה השני מיהא היאך הוא לוקה אחר שתלה שבועתו בנמנעות אלו לא יאכל ולא ילקה שהרי מ"מ לא נשבע שראה פירשו חכמי הצרפתי' שכל שנשבע שלא לאכול כל פירות שבעולם אם לא ראה כבר חל נדרו או שבועתו מעתה שהרי אנו עדים שלא ראה ואי אפשר לו באיסור כל פירות שבעולם והרי הוא כנשבע שלא יישן ולדעת זה כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא כל מאכל שבעולם שהוא ממה שאי אפשר הא כל שאמ' שלא אוכל דבר פלני אם לא ראיתי וכו' אין כאן שוא אלא לא יאכל ולא ילקה או שמא אפשר שנשבע שבועה שלא אוכל אם לא ראיתי כך ואכל ועל זו הוא אומר שלוקה משום שבועת שוא וכן בכלל שבועת שוא כל שנשבע שראה חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד ואע"פ שענינים אלו הנזכרים כאן ר"ל ראיתי חיילות כיוצאי מצרים ונחש כקורת בית הבד הוזכרו בנדרים כ"ד ב' בנדרי הבאי הנאמרים מתוך גוזמא ואף בגמל הפורח ראוי לומר כן מצד הפלגת מרוצתו אע"פ שלא הוזכרה בנדרי הבאי פירשו גדולי הרבני' שאע"פ שנדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורות וכן הוזכרה בנדרים כ"ד ב' ואף בספרי אמרו איש כי ידור נדר את שהסמיך את נדרו למה שאפשר לו הרי הוא נדר ואם לאו אינו נדר יכול אף בשבועה כן תלמוד לומר או השבע שבועה לאסור אסר מ"מ ומה בין נדר לשבועה נדר בנודר בחיי המלך שבועה בנודר במלך עצמו וכן אחרוני הרבני' כתבו שאף בנדרים גמל הפורח אינו לשון הבאי שאין הבאי אלא במה שהוא רואה בדבר מקצת ומפליג עליו בספורו אבל גמל אינו בכלל מין הפורח כלל אבל כל שיש בו מקצת והוא מפליג בו הוא בכלל הבאי ובנדר מותר והוא שאמרו בתוספתא קנם ככר זה עלי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו משקל ו' ליטרין ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר מותר הא כל שאמ' קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל הפורח אפי' ראה גמל קופץ כמה נאסר בככרו ומ"מ יש פוסקין ששבועות הבאי כנדרי הבאי וכן כתבוה גדולי המחברי' כמו שפסקנו למעלה וכן היא בתלמוד המערב וא"כ יש לך לפרש בכאן בעולי מצרים שלא ראה חיל כלל ובנחש כקורת בית הבד שלא ראה נחש כלל ובתלמוד המערב פירשוה אם לא ראיתי כעולי מצרים בסקירה אחת ואף שם הקשו בשבועות הבאי בנסח זה כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות והתניא שבועות הבאי אסורות כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין ופי' מקצת חכמי צרפת במעמידין שהוא נושא ונותן עם חברו בדברי' ומחזיק כך וכך ראיתי וחברו חולק עמו והוא נשבע שכך ראה וכל שהוא נשבע על ידי חולק אין כאן הבאי ודרך דקדוק הוא נשבע אבל כשאין מעמידין אלא שמסיח לפי תומו מותרות בין בשבועות בין בנדרים וי"מ בענין מעמידין שחבריו מעמידין אותו על הדבר לשער כמה הוא והחלק הרביעי שבשבועת שוא הוא שנשבע לבטל את המצוה על הדרך שהקדמנו בראש המסכתא והוא שאמר אמ' לעדים באו והעידוני והם משיבים שבועה שלא נעידך כלומ' אע"פ שאנו יודעין את העדות וכן שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין מצד פירוק עול על המצוה זו היא שבועת שוא וקיום המצוה לא הוזכרה כאן שלא הזכירו במשנה זו אלא שוא שיש עמו שקר שבכללה הנמנעות ובטול מצוה אבל מין שוא שאין עמו שקר שבכללו ברכה לבטלה וקיום מצוה לא הוזכרה כאן וכבר ביארנו את דינה כ"ה א':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כל הנשבע על נמנעות אלו שכתבנו שאמר שלא נתכוון אלא מפני שהיה בלבו להעלות שם הדבר על כך כגון זה שנשבע שראה גמל פורח באויר שאמר לא נשבעתי אלא על עוף גדול שראיתי שמתוך גדלו העליתי את שמו בתוך לבי גמל ועל סמך אותו השם נשבעתי כך אין זה כלום ואפי' לא נשבע על דעת בית דין ולא על דעת שום אדם שאין בידו לחדש שמות בדברים שדעתו בטלה אצל כל אדם וכן אם תבעו חברו במנה והוא טוען שנתן לו מנה ונשבע לו בבית דין שכבר נתן לו מנה ונודע ששקר נשבע אלא שבתוך לבו קורא לחתיכות דקות של עץ מעות ונתן לו מאותם חתיכות ועל סמך זה נשבע שמעות נתן לו אין זה כלום ואפי' לא נשבע על דעת בית דין א"כ למה הוצרכו בית דין לומר לנשבע הוי יודע שלא על דעת עצמך אנו משביעין אותך עד שתהא נסמך בדברים שבלב אלא על דעתנו ועל דעת בית דין והרי סמך שעל דברים שבלבו אינו כלום טעם הדבר מפני שאפשר לו בקצת תחבולות שעל ידן נעשית שבועתו אמת בלא סמך דברים שבלבו אלא על סמך דברי פיו ממש אלא שאמרו בתחבולה נעלמת לבית דין בשלישי של נדרים כ"ה א' הוזכר באחד שהזמין את חברו לדין לפני רבא וטענו שפרע וחייבו רבא לישבע שפרעו והביא קנה מלאה מעות ובא לו נשען עליה וכשהזמינו לו את הספר לישבע אמ' לו למלוה שיהא נוטל בידו קנה משענתו עד שישבע ולקח הספר ונשבע שכבר נתן לו מעות בכדי שיעור הלואתו ונסמך בשבועתו על משענת קנה שנתן בידו ואע"פ ששבועת היסת היתה ואינה צריכה נקיטת חפץ הוא היה מחמיר על עצמו כדי להיות לו מקום ליתן את הקנה לחברו בלא היכר תחבולה ואירע הדבר שכעס המלוה בעצמו על כפירתו והשליכו בכעס ונעשה הקנה רצוץ ונשפכו המעות בקרקע חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל ונמצא שאף דברי פיו אמת היו ועל דברים אלו וכיוצא בהן היו בית דין משביעין את המושבע על הדרך שביארנו וכן על דבר זה כשהשביע משה את ישראל על הדרך שהוזכר בפ' אתם נצבים אמ' להם לא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שאלמלא כן אף הם היו נשבעים לקיים מצות אלהים ודעתם לע"ז שאף היא נקראת אלהים ואפי' היה מזכיר שם המיוחד שהרי אמרו ל"ה ב' כל השמות האמורים במיכה חול לדעת ר' יהושע ושבפילגש בגבעה חול לדעת ר' אליעזר כמו שיתבאר ואע"פ שיש בהם בשם המיוחד ואם יאמר להם תורה על סמך שאין לשאר האומות תורה אלא נימוס היה דעתם על אחת משתי התורות ולא על חברתה ואם יאמר תורות היה דעתם על תורת חטאת ותורת אשם לבד ואם יאמר להם כל התורה היה דעתם על ע"ז ששקולה כנגד כלה ואם יאמר להם מצות היה דעתם על שני מצות לבד ואם יאמר כל המצות היה דעתם על הציצית שאמרו עליה ששקולה כנגד כלן וכן כל כיוצא בזה:

יש בענין זה סבה אחרת להזקיק את המושבע לישבע על דעת אחרים והוא שלא תהא לשבועתו הפרה שכל שנשבע על דעת רבים אין לו הפרה כמו שביארנו במסכת מכות ט"ז ב' וכבר כתבנו שם שאין דעת רבים אלא בשלשה ואע"פ שנאמר כאן על דעתי ועל דעת המקום ואין כאן אלא שנים דעת המקום משלמת החסרון או שמא דעת המקום ופמליא שלו וכתבו קצת קדמונינו על גזרות והסכמות שאנו גוזרין ומקבלים עלינו בחרם או בשבועה על דעת המקום ועל דעת הקהל שיש להן היתר ואינו דומה לזו של תורה שהשבועה היתה מכח הנבואה במצותו ית' שבענינים שלנו אין הקב"ה מצוה להסכים או לגזור ודיינו בדעת הקהל אלא שמצרפין דעת המקום להחמיר ואע"פ שדעת הקהל דעת רבים הוא מ"מ דעת עצמם הוא שהרי כלם בעלי דבר ומתוך כך מתירין לכשירצו והם כתבוה אף בלא חרטה ואפי' היתה ההסכמה דבר מצוה שהרי תורה דבר מצוה היתה ואלמלא שהושבעו על דעת אחרים היתה שם הפרה אבל כל שקהל אחד אוסר הם כתבו שאין קהל אחר רשאי להתיר אא"כ הוא גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואף בזו אני חוכך להקל שאף דעת המסכימים כך הוא וכבר כתבתיה בראשון של יום טוב ה' א':

המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר שבועה שאוכל ככר זו שלא אכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת בטוי אמר הר"ם פי' מבואר הוא שכיון שנשבע שיאכלנה שהוא חייב לאכלה מכלל המצות כמו שהוא חייב לעשות סוכה ולולב כי הוא חייב לקיים השבועה ומה שנשבע אח"כ שלא יאכלנה כאלו נשבע שלא יעשה סוכה או לולב ואמרו לא אוכלנה עובר על שבועת בטוי פירושו אף על שבועת בטוי לפי שעבר על שבועת שוא על שני הענינים:

אמר המאירי שבועה שאוכל ככר זה שנמצא חייב לאכול את כלה וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי והשניה שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה ונמצא שעבר על שבועת שוא על כל פנים בין אכלה בין לא אכלה שמאחר שנשבע שלא יאכלנה יצאה שבועה ישקר מפיו בבטול מצוה ושבועת בטוי אם לא אכלה עובר עליה ואם אכלה כבר קיימה נמצא שאם אכלה עובר על שבועת שוא לבד ואם לא אכלה עובר על שוא ועל בטוי והוא שפירשו על זו בגמ' לא אכלה עובר אף על שבועת בטוי כלומ' שהוא הדין לשבועת שוא ומתוך כך אמרו על זו בתלמוד המערב כיצד עושין אומרין לו שיאכלנה מוטב שיעבור על אחת ואל יעבור על שתים וההפך להפך ר"ל שאם נשבע תחלה שלא יאכל ואח"כ שיאכל אומרין לו שלא יאכל ואל יעבור אלא על אחת וקל וחומר הדברים שהרי זה בשב ואל תעשה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

ומ"מ יש כאן מקום עיון שהרי ממשנה זו אנו למדים שהנשבע שאוכל ככר זו לא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה שאם דיו באכילת כזית הרי אף השבועה השניה ר"ל שבועה שלא אוכלנה חלה לבטוי שהראשונה לאכילת כזית והשניה שלא לאכול את כלה אלא שהנשבע שיאכל לאכילת כלה מכוין וא"כ קשה שהרי למעלה פסקנו בשבועה שלא אוכל ככר זה אכל ליה כזית חייב ומה בין זה לזה וכבר ראיתי מי שתירץ בה שהכל בין שהנשבע שלא יאכל ככר זה על כל זית שבה הוא נשבע אכל כזית עבר וכשנשבע שיאכל ככר זה על כל זית שבו נשבע שיאכל ולא קיים שבועתו עד שיאכל את כלה ודוחק הוא ומ"מ נראה לי בטעם זה שהכל לפי הענין שבודאי כל הנשבע שלא יאכל על ידי סבה היא נשבע שאדם מפציר בו ומסרב בו לאכול ומכין לו הלחם והוא ממאן לאיזו סבה ואין דרך המפצירו לומר לו אכל ככר זה אלא שמכינו לפניו וא"כ כשהוא נשבע אף על קצתו הוא נשבע אבל כשהוא נשבע שיאכל אינו בא על ידי הפצר שהרי בידו הוא לאכול א"כ ודאי לא נתכוון זה אלא לאכילת כלו: