מאירי על שבועות נ

כיוצא בו אתה אומר במה שיש לנדר חומר על השבועה והוא שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה שטעם הדבר הוא מפני שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו והנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומ"מ כל שהפך נדר בלשון שבועה כגון קונם עלי שלא אוכל מצה בפסח אינה חלה וכן אם הפך שבועה בלשון נדר כגון אכילת מצה מצוה עלי שבועה אינו רשאי לאכול ונמצא שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה כמו שביארנו כ' ב' אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביארנו בראש הפרק כ' א' ויש חולקין לומר שאף אלו מן התורה כמו שהתבאר וחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שנטו לומר שהפוך הלשון מועיל בשבועה ר"ל שאם אמ' ישיבת סוכה מצוה עלי שבועה היא חלה מכח הפוך לשונו אבל אין הפוך הלשון מועיל בנדר שלא לחול ואפי' אמר קונם עלי שלא אשב בסוכה אסור לישב ותולים דבריהם בסוגיא האמורה בשני של נדרים במה שאמרו שם ט"ז ב' הא דאמ' ישיבת סוכה מצוה עלי הא דאמ' שבועה שלא אשב והם גורסים הא דאמ' ישיבת סוכה עלי שבועה הא דאמ' שבועה שלא אשב ולא דברו שם בנדר כלל לדעתם ואיני רואה באותה סוגיא ראיה לדבריהם כלל:

מי שנשבע ולא היה בדעתו שיש בה בטול מצוה וסוף הדבר נראה שיש בה בטול מצוה כתבו חכמי הדורות שלפנינו ששבועה חלה עליו והביאוה ממה שאמרו ברביעי של גיטי' מ"ו א' במה שנ' בגבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה התם מי חיילא שבועה כלל והא מדאמרי מארץ רחוקה באנו ולאו הכי הוה לאו שבועה היא והאי דלא קטלינהו מפני חלול השם אלמא אע"פ שהיתה שם בטול לא תחיה כל נשמה הואיל ולא היה בדעתם כך אלמלא שהטעום לומר מארץ רחוקה באנו היתה השבועה חלה וכשתעיין בדבר אין כאן ראיה ואף גאוני הראשונים כתבוה בהפך כמו שנבאר ולא אמרו שם כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו' אלא לרוחא דמילתא הא מ"מ אפי' לא אמרו להם כן הואיל והיה בדעתם כן אינה שבועה:

כבר ביארנו כ' ב' שלא נאמ' שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל לא בקיום מצות עשה ולא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומה וכך היא רמוזה באחרון של מכות כמו שביארנו ואף בבטול מצות עשה דוקא בלשון איסור המצוה עליו אבל בלשון איסור עצמו עליה כופין אותו לעשותה כמו שביארנו:

ממה שכתבנו למדת שבשלשה דברים שבועה חלוקה מנדר בדבר שאין בו ממש ובדבר מצוה ובהתפשה ויש לך רביעית לענין זה והיא שהשבועה אינה חלה על שבועה והנדר חל על נדר ר"ל שאם אמ' הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה הרי עלי קרבן אם אוכלנו ואכלה חייב על כל אחת ואחת כך כתבוה גדולי המחברים אלא שבשני של נדרים י"ז א' נשנית בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

כבר ביארנו שכל הנשבע על מה שאי אפשר לקיימו לוקה משום שבועת שוא מעתה מי שנשבע שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לכשירצה שהדבר ידוע שאי אפשר לשלשה ימים בלא שינה וכן במה שאפשר לו לעמוד אלא שאם יעמוד הוא מסתכן בו כך הוא הדין ומעתה אם אמ' שבועה שלא אוכל כל שבעה ימים אין אומרין יתעכב עד שלא יהא בו כח לסבול עוד אלא מלקין אותו ויאכל לכשירצה וכן כל כיוצא בזה:

כל מי שנשבע על אחרי' שיעשו דבר זה או שלא יעשוהו בדבר שאין מעשה זה שהוא מזכיר עליהם תלוי בו כלל כגון שיזרוק פלני צרור לים או שלא יזרוק שיעשה דבר פלני או שלא יעשהו אפי' היו בניו ובני ביתו שהם כפופים לו לקיים את דברו אין כאן שבועה כלל שאין בידו לא לקיים ולא לבטל ומ"מ אין כאן שבועת שוא שאין כאן התראה שהרי אפשר לאותן אחרים שיעשו וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שביארנו ג' ב' שהתראת ספק שמה התראה יראה לי בזו הואיל וההתראה תלויה בפעולת אחרים ולא בפעולת עצמו אינה התראה אלא שמכין אותו מכת מרדות ואף אותם אחרים אין מזקיקין אותם לקיים שבועתו של זה אא"כ ענו אמן אחר שבועתו אלא שאם קיימוה הרי אלו משובחי' על שלא גרמו לשבועת שוא ומ"מ אם נשבע במה שעבר כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק נחלקו בו רב ושמואל שלדעת שמואל לא נתחייב בו בשבועת בטוי לקרבן אלא שהוא בכלל שוא או בכלל שקר למלקות במזיד ולדעת רב חייב בשבועת בטוי הואיל וישנו בלאו והן אע"פ שאינו בלהבא והלכה כדבריו הא כל שאינו בלאו והן אינו לא בקרבן ולא במלקות ויש חולקי' במלקות מפני שהם עושין לאו והן לרב כשעבר ולהבא לשמואל ומ"מ בנדרים פרק אלו מותרין י"ז א' אמרו בהדיא שהנשבע לבטל את המצוה פטור מן הבטוי הן לקרבן הן למלקות וכן נראה באחרון של מכות כ"ב א' וכן לקיים את המצוה והרי בקיום מצוה במשנתנו מפני שלא עשה בה לאו כהן וא"כ כל לאו והן במשמע אלא שהם חולקין לומר לאו והן של רשות שאני ולענין לשעבר ולהבא אף בלהבא אם נשבע במעשה אחרים במה שהוא תלוי בו או שראוי להתלות בו כגון שבועה שלא יכנס שמעון בביתי או שלא יאכל בסעודתי אע"פ שלא הדירו ובא הלה ונכנס ואכל מדעתו חייב בשבועה ואם שלא מדעתו הרי הוא אנוס ונקרא שמעון עובר על דבר האסור לו:

כל מיני השבועות חייבין בין בנשבע מפי עצמו בין במושבע מפי אחרים והוא מקבלה כגון שאמ' אמן או הן או מקבל אני שבועה זו וכל כיוצא בזה כמו שיתבאר כ"ט ב' מעתה מי שאמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב בין לקרבן במקום הראוי לו ר"ל בשוגג בין למלקות במקום הראוי לו ר"ל במזיד ואע"פ שבהנחת תפלין אינו בלהבא ר"ל בלא אניח הואיל וישנו בלאו והן חייב:

זה שביארנו בשבועת שוא שאחד מחלקיו הוא נשבע לשנות את הידוע פירושו בדבר המפורסם וידוע לכל ושמא תאמר אף לפתיים ולבהמות אינו כן אלא כל שנכר לשלשה בני אדם מן ההמון שהוא כן בלא צד חקירה אלא בידיעה מוחלטת עובר עליה משום שבועת שוא הא אם לא נודע אלא למבין ומצד חקירה או קבלה אע"פ שנכר לכמה דינה כשבועת בטוי:

מי שאמר שבועה שכבר ידעתי לך עדות או שלא ידעתי חייב שהרי אע"פ שאינה בלהבא שהרי אדע ולא אדע אינו בידו ושבועת שוא היא ולא בטוי מ"מ ישנה בלאו והן וכן העדתי ולא העדתי אע"פ שאינן בלהבא שהרי אם נשבע שיעיד קיום מצוה הוא ואם נשבע שלא יעיד בטול מצוה הוא מ"מ ישנה בלאו והן אבל אם נשבע שבועה שאני יודע לך עכשו עדות זו ונמצא שאינו יודע אין כאן שבועת בטוי שאע"פ שישנו בלאו ר"ל שבועה שאיני יודע עדות מ"מ אינו בלאו של בטוי ששבועה שאיני יודע לך עדות שבועת העדות היא שהוציאה הכתו' מכלל שבועת בטוי ונמצא שאין לאו והן שלה במין אחד של שבועה ואפי' היתה שבועה זו במי שאין שבועת העדות חלה עליו כגון בפסולי' או בקרובים מ"מ השבועה ממין שבועת העדות היא ואינה בכל בטוי ויש חולקין בזו מתוך בלבולין שיש להם בביאור סוגיא זו:

וביאור סוגיא זו בלשון קצרה כך הוא בשלמא לשמואל דאמ' כל היכא דליתיה בלהבא ליתיה לשעבר הינו דאצטריך קרא לאפוקה לשבועת העדות מכלל בטוי שאלמלא לא חייב בה בפני עצמה לא היה בה חיוב מתורת בטוי הואיל ואינה בלהבא ר"ל שאדע או שלא אדע אלא לרב וכו' ופרשוה התלמידי' לחייבה בשתיים והפקיע אביי טעם זה מלאחת מאלה כלומ' שאין בהן חיוב אלא מצד אחד אפי' במקום הראוי לחייבו בשתים כגון שוגג שהרי במזיד אין בו אלא אחת שאין בטוי לקרבן במזיד אלא שאף בשוגג לא יהא בו אלא חיוב אחד אלא שהוציאו לחייב על המזיד כשוגג והקשו לו ואימא במזיד ניחייב חדא ומתורת חדושו ובשוגג תרתי שכיון שחדש בזדונו מפטור קרבן לקרבן אחד כך חדש בשגגתו מאחד לשנים והשיבם הינו דאמרי לכו וכו' בתמיה ואי במזיד כלומ' ואם נפשך להוציא דרשת לאחת לזדון לבד והרי לאחת אף על הבטוי נאמר שהרי לאחת מאלה כתי' ובבטוי מיהא במזיד מי איתה לשבועה כלל אלא לאחת ודאי על כרחך בבטוי מיהא על השוגג היא וא"כ אף בעדות אתה מפרשה כן ונמצא שלא נאמ' לאחת אלא בשוגג ואף רבא לא בא לחלוק עם אביי בענין אלא שבא לחשוב למה שאמרו התלמידים בטעם אחר לומר שלא הוצרכנו להפקיע שתי קרבנות ממיעוט לאחת שהרי ממועט הוא מאליו שהרי שבועת העדות בכלל בטוי היתה ויצאה לה לידון בדבר חדש והוא לחייב על המזיד כשוגג ואין לך בו אלא חדושו בלבד משום עדות הוא חייב ולא משום בטוי ונמצא שאין בה אלא עדות בלבד ומ"מ יצא לנו מטעם רבא שאפי' במקום שאין שבועת העדות חלה כגון פסולים להעיד אין כאן בטוי שהרי אין לך בו אלא חדושו אבל לאביי אחר שאינו מפקיע שתי קרבנות אלא מלאחת יש לך לומר שכל שאינו חייב מתורת עדות חייב מתורת בטוי אלמא יש כאן תורת בטוי על כל פנים וא"כ היאך אמר למעלה שאינה באיני יודע לך עדות ודאי הרי ישנה מיהא בפסולים ובכל שהוא חוץ לבית דין ותירץ הדר בה אביי אי נמי חדא מניהו רב פפא אמרה שמלך אחר אביי ורבא כמו שכתבתי באחרון של משקין והיו דבריו מתחלפות בדבריהם וכו' והלכה כרבא ולמדת מדברינו שאף במקום שאין שבועת העדות חלה נאמרה כמו שביארנו אלא שיש בסוגיא זו הרבה פירושין וזה עקר: