מאירי על שבועות מב

כבר ביארנו במשנה שהנשבע על הדבר שלא יאכלנו או שלא יאכל ממנו אינו חייב באכילתו מלקות במזיד או קרבן בשוגג עד שיאכל ממנו כזית שאין בחתיכה זו חומרא יתירה על שאר איסורין שכלן בכזית למכות ולקרבן ומ"מ אם פירש בשבועתו שלא יאכל כל שהוא ממנה חייב בה בכל שהו בין למלקות בין לקרבן:

מי שאמ' שבועה שלא אוכל נבלות שקצים ורמשים אין שבועה חלה עליו כלל שהרי מושבע ועומד הוא ואם אכלן אינו לוקה מצד השבועה אבל אם נשבע בכולל ר"ל שלא יאכל נבלה ושחוטה או שלא יאכל סתם לדעת קצת שקורין (לנו) [לזו] כולל כמו שיתבאר ואכל מהן הרי זה חייב אף מצד השבועה מפני שהשבועה חלה עליהם בכולל ומ"מ אפי' בפורט אם נשבע שלא לאכול מהן חצי שיעור הואיל ואיסור חצי שיעור אינו מן התורה להדיא הרי שבועה חלה עליו שהשבועה חלה על בטול עבירה באיסורי סופרים ר"ל מניעת אכילה מדברים האסורים מדברי סופרים ולא עוד אלא אף בעשיית מה שהוא עבירה מדברי סופרים שבועה חלה עליו ר"ל שאם נשבע שיאכל שמנו של גיד ולא אכלו או ישתה סתם יינם ולא שתה חייב מצד השבועה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה בדרך שהעמידו דבריהם במקום עשה ואפי' במקום כרת וראייה לדבר מה שאמרו למטה על משנת שבועה שלא אוכל נבלות הנזכרת בסוגיא זו שהעמידוה רב ושמואל בכולל דברי' המותרים עם דברים האסורים ור' שמעון בן לקיש העמידה במפרש חצי שיעור וכמו שהזכרנו ואמרו על זה בשלמא לריש לקיש משכחת לה בלאו והן אלא לר' יוחנן בלאו משכחת לה בהן היכי משכחת לה אלמא אפי' בשבועה שאוכל היא חלה אלא שאומרין לו שב ואל תעשה כמו שכתבנו ויש חולקי' בקצת דברינו לומר שחצי שיעור מן התורה שהרי ר' יוחנן אמרה כן באחרון של יומא ומעתה אף בחצי שיעור מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה עליו בפורט ואע"פ שאין מלקות באכילתו במזיד ולא קרבן בשוגג מ"מ איסור תורה הוא ואין שבועה חלה עליו ולא נאמרה כאן אלא לדעת ריש לקיש שסובר שחצי שיעור מדברי סופרי' כמו שהוזכרו דבריו ביומא והלכה כר' יוחנן ומ"מ גדולי המחברים כתבוה כשטתנו אע"פ שפסקו בחצי שיעור שהוא מן התורה ואפשר הואיל ואף ר' יוחנן מודה שאין בה מלקות וקרבן ושלא הוזכר איסורו בהדיא אינו איסור תורה גמור אלא דרך סמך והוא הענין לדעתי שלא נאמר שם שהוא מן התורה אלא ממה שראוי להצטרף עם השלמת השיעור ועוד נראה שמ"מ שבועה חלה בחצי שיעור לענין קרבן ומלקות הואיל ופירש וסוגיא האמורה למטה בנזיר שנשבע שלא יאכל חרצן מעידה כן:

זה שכתבנו שהשבועה חלה על דברי סופרים אע"פ שאין הדבר צריך לראיה שאין דברי סופרים מפקיעין איסור תורה אעפ"כ יש לך ראיה בשמועת גדליה האמורה בראש הפרק ולפי הגירסא הנכונה שכתבנו בה וכן משמועת חצי שיעור שהזכרנו כאן וכן שבראש אחרון של יומא אמרו וכי תימא כיון דמדאוריתא שרי מיחייב עליה קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ולמעוטי משחק בקוביא ואע"ג דמדאוריתא חזי ותירץ שאני התם דכתי' אם לא יגיד והאי לאו בר אגודי הוא כלומ' אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הואיל ואין עדותו מועיל אינו חייב שבועה וכעין מה שאמרו במקדש בחמץ דרבנן שמאחר שאסור בהנאה אינו ממון ואין חוששין לקדושיו אע"פ שהפקעתו באה מדברי סופרי' הא בכל שאין לומר כן שבועה חלה על דברי סופרים וכן ביארנו ממה שאמרו למטה בנשבע להרע לעצמו ששבועה חלה עליו אפי' נשבע שיחבול בעצמו אע"פ שחבלת עצמו אסורה וכמו שאמרו בפרק החובל שהחובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור ונמצא ששבועה חלה עליו הואיל ואינו איסור תורה להדיא וקצת חברים מערערים בשיטה זו ממה שאמרו בראש נזיר מאי היא קדושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא אלא שכבר ביארנו במקומה שבוש אותה גירסא (ואין) [ואנו] קורין אותה בתמיהה כמו שיתבאר למטה (וכמו) [ומה] שאמרו במגלת תענית נשבע שיתענה ערב שבת הרי זה שבועת שוא מקצת ערב שבת שבת מקצת ערב יום טוב [יום טוב] ומאחר שיש בה שבועת שוא אין שבועת בטוי חלה בו ודאי אינה הלכה וכמו שכתבנו בסוף שני של תענית ואף הוא לא אמרה אלא כעין שבועת שוא שאין לומ' שלא תחול שבועה על תענית ערב שבת אלא לאו שבועת שוא דוקא אלא כעין כן ועל הדרך שאמרו השוכח דבר מתלמודו עובר בלאו וכן... עובר בעשה אם לא שיהא לאו דוקא או עשה דוקא והוא שאמרו הרי זו שבועת שוא ולא אמרו לוקה משום שבועת שוא אלא שהם מערערים ממה שכתבו גדולי המחברים שהוא לוקה משבועת שוא אלמא שאין חל עליו ואף גדולי הפוסקי' כתבוה כן בתשובת שאלה והרי תענית בשבת אין איסורו איסור תורה אלא שמ"מ שבת הואיל ועונג שבת מדברי נביאים וששלש סעודות שבה יצאו מן התורה אע"פ שדרך סמך הוא סמכו לומר כן ואתה יודע כמה טרחו בלילי יום ראשון של פסח וסוכות מה הוצרכו כן לטעם חמשה עשר של פסח ולגזירה שוה שבו לענין החג שהרי על כל פנים צריך הוא לפת כמו שביארנו בברכות פרק זימון ובסוכה פרק שינה אלמא אף איסור התענית תורה עם סמך מה שכתבנו בענין שלש סעודות [או שהוא] של נביאים בוקראת לשבת עונג ואע"פ שצום [גדליה] דברי נביאים לא מצינו בנביאים לשון צווי [בצום גדליה] או בארבעה צומות אבל שבת נאמר בו וקראת לשבת ענג וכן מוסף על זה מה שאכילתו רמוזה בתורה בשלש סעודות ושהוא דבר שעקרו מן התורה הא שאר דברי סופרי' שבועה חלה עליו וכתבו החובל בעצמו שאסור כמו שכתבוה בהלכות חובל ומזיק וכמו שכתבו כאן אע"פ שאינו רשאי ומ"מ אנו חולקי' אף בתענית בשבת ששבועה חלה עליו ככל שאר דברי סופרים והוא עקר הדברים:

כבר ביארנו במקומו שכל האוכל איסור שנתערב עם היתר והיה בו טעם איסור אינו לוקה מן התורה אא"כ יש בו מן האיסור כזית מאכל או רביעית משקה בשיעור אכילת פרס ושאכל הוא אכילת פרס והוא שיעור שלש ביצים לדעת גדולי המחברי' או שיעור ארבעה לדעת גדולי הרבנים וזהו טעמו וממשו הנזכר בתלמוד ואפי' היה בו טעם האיסור לגמרי מעתה נזיר ששרה פתו ביין ואכלו אם יש לצרף בו בכדי רביעית בשיעור אכילת פרס ואכל אכילת פרס לוקה אבל אינו לוקה בפחות מכן ואפי' היה הכל טעם יין לגמרי ואכל כזית בין פת ויין שאין היתר מצטרף לאסור אף בנזיר ומעתה למי שגורס כאן ויש בו לצרף כזית בין פת ויין ומשום דהיתר מצטרף לאסור באיסורי נזיר אין הלכה כן:

אע"פ שביארנו במשנה שאין אכילה כל שהוא מחייבת קרבן או מלקות יש דברים שיוצאין מכלל זה שהרי האוכל בריה שלימה חייב עליה אפי' בכל שהו כגון נמלה וכן הנהנה מן ההקדש במזיד לוקה ובשוגג מביא קרבן אפי' בשיעור כל שהו ובלבד שיהא שם שוה פרוטה ואף בשבועות יש צדדין ששיעור אכילתן בכל שהו והוא המפרש ר"ל שנשבע שלא יאכל כל שהו או שישבע על איזה דבר פרטי שלא יאכלנו ואפי' היה גרגיר חרדל או שנשבע שלא יטעום וכן אם אסר דבר על עצמו בקונם ר"ל קונם עלי ככר זה ולא הזכיר לשון אכילה שיעורן בכל שהו למלקות ואפי' אין בו שוה פרוטה והוא שאמרו שאין לנדרים וקונמות שיעור אלא שבשגגתן למעילה אם הודרו בלשון קרבן או הקדש ר"ל הקדש עלי ככר זה שבזה הוא שאמרו יש מעילה בקונמות שאם בקונם לבד כבר ידעת שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלום אלא שאף הם לענין שיעור במשהו אבל אם הזכיר בהם לשון אכילה שיעורן בכזית ולמדת שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה שהשבועה סתמה מזכיר בה לשון אכילה והנדר סתמו אין מזכיר בו לשון אכילה: