מאירי על שבועות לח

ידיעת ספק מחלקת לאשמות ואינה מחלקת לחטאות כיצד כבר ידעת שהאוכל כזית חלב ונודע לו ואכל כזית אחר בשוגג ונודע לו וכן כמה חייב על כל אחת ואחת שהרי ידיעות הודאי שביניהם מחלקות ואם לא נודע עד שאכל את כלן אינו חייב אלא אחת שהרי כלן בהעלם אחד אבל אם אכל כזית חלב בשוגג ונודע לו שספק חלב אכל כגון שהיו שם שתי חתיכות והיה סבור ששניהם שומן ונמצאת אחת חלב וכן פעם אחרת אפי' כמה ואחר כלן נודע לו שמשל חלב אכל אינו מביא אלא חטאת אחת שידיעות ספק שבנתים אין מחלקות לחטאות אבל אם לא נתברר לו לבסוף שמשל חלב אכל והרי הוא על כלן בדין אשם תלוי מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת שידיעות ספק מחלקות לאשמות על הדרך שידיעות ודאי מחלקות לחטאות וכשם שהידיעות מחלקות להחמיר כך הן מחלקות להקל שאם שכח ואכל חצי זית חלב ונודע לו וחזר ושכח ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס ונודע לו ידיעה שבנתים מחלקת ואין שני החצאין מצטרפין לחייבו קרבן אע"פ ששניהם בתוך כדי שיעור שהזכרנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שבועות שתים וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שעקר הכונה בזאת המסכתא הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות לארבעה סוגים ומהם שבועת בטוי ושבועת שוא וביארנו שם ענינם בכלל דרך הקדמה והצעה וייעדנו על שתי שבועות אלה שהם החלק השני והשלישי וששניהם נתיחד מקום ביאורם בפרק זה בפרטיהם ובעניניהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר עניני שבועת בטוי על צד השלמות בכל עניניה ופרטיה השני לבאר עניני שבועת שוא על זה הדרך גם כן והשלישי לבאר הדברים שנכללו בו שתיהן וקצת דברים שיש ביניהן חלוק באותן הדברים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על הדרך שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הנאמר בשבועת בטוי הוא בשתים המפורשות בתורה במה שאמר להרע או להיטיב והם שאוכל ולא אכל או שלא אוכל ואכל שהן ארבע עם השתים שניתוספו ממדרש חכמים והם לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי וכן בכל שאמר בו שאעשה ושלא אעשה או שעשיתי ושלא עשיתי ואחר שאמר כן דרך כלל החל בפרטי הדברים ואמר שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב ואע"פ ששאר איסורין אין שעורן אלא בכזית והיה לנו לומר שלא תהא חתיכה זו יותר מחתיכת איסור הואיל ומ"מ משום בטול דבורו הוא מתחייב הרי אף בכל שהוא נמצא מבטל דבורו דברי ר' עקיבא וחכמי' סוברים שלא מצינו אוכל כל שהו מתחייב ואין כאן בטול דבר שאין אכילת כל שהוא קרויה אכילה כלל ואע"פ שלא מצינו מתחייב קרבן בדבור וזה מתחייב קרבן בדבור אם נתחדש בו חדוש זה אין למדין ממנו ולא עוד אלא שאף חדוש זה אינו כלום שהרי מצינו מי שהוא מתחייב קרבן בדבור על דרך שבועה והוא קרבן מעילה שבקונמות על הדרך שיתבאר בגמרא והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

זה שבארנו במשנה שהאומר שבועה שאוכל אנו דנין כונתו שהוא נשבע שיאכל צריך שתדע שיש צדדין שאנו דנין בלשון זה שהוא נשבע שלא יאכל כיצד הרי שהיה חברו מסרהב ומפציר בו שיאכל עמו והוא מסרב ואומר שלא יאכל בשום פנים עד שמתוך דברים אלו הוא אומר שבועה שאוכל או שבועה שאוכל לך הרי כונתו נדונת שלא לאכול ואנו מפרשין את דבריו שהוא אומר באיסור שבועה יהא עלי את שאוכל אבל כל שאומר שלא בהפצר שבועה שאוכל כונתו לאכול ואם לא אכל חייב וכן כל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן ואם בא בהפצר ואי אתה יכול לדונו במניעת אכילה כגון שאמר נשבע אני שאוכל אתה דנו אחר הלשון אא"כ הוא אומר שבלבו היה לומר כך ואע"פ שהיו מסרבין בו אין אומרין לשונו נתעקם אלא דנין אחר הלשון עד שיאמר שאין בלבו כן וכשיאמר שאין בלבו כן אין כאן שבועה ושמא תאמר נשאל לו מה היה בלבו ואם תפרשה בשאינו כאן זה אינו שהרי אתה בא לחייבו קרבן או מלקות וי"מ שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פי' שאף במלקות אם נשבע שלא יאכל ואכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה וכיוצא בזה אינו לוקה ומ"מ הם פירשוה דוקא עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה על דרך זה: