מאירי על שבת סב

כבר ביארנו שהמקלקלין בשבת פטורים אלא שאם קלקל על מנת לתקן חייב ומ"מ דוקא שקלקל ע"מ לתקן במקומו כגון מוחק ע"מ להגיה במקומו סותר ע"מ לבנות במקומו קורע ע"מ לתפור במקומו אבל במקום אחר לא אף בסותר ע"מ לבנות במקום אחר באותן אבנים שלענין סתירה זו מיהא מקלקל הוא ומ"מ לא סוף דבר במקום הסתירה על כל פנים אלא כל שהוא באותו בנין כגון שסותר ובונה על מה שהיה מקודם כדי להוסיף באורה וכיוצא בדברים אלו חייב:

המשנה החמשית על שלש עברות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין אמר הר"ם פי' הודאי הוא הטבל והוא הדבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חק מחקי השם ודמאי הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו וכבר קדמו אלו הדינים כלם במסכת דמאי פרק ראשון ובארנו בפרק השני ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת ועוד יתבאר זה טעמו במסכת ביצה ולפיכך אסור לעשות כן בין השמשות לפי שהוא ספק וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינו חשכה וזהו העירוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום לפי שדינו חמור יותר כאשר נבאר בעירובין. והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין בין השמשות כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזרה כאשר נבאר לפנים ותכלית הגזרה בשבת אבל בין השמשות לא ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגדולה נקרא יום ומשיראה כוכב עד שיראו שנים הוא גם כן יום ומשיראו שנים עד שיראו שלשה הוא זמן בין השמשות וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק והעקר אצלנו כי בין השמשות ספק ועוד יתבארו אלו הדינין:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר דרך הערה שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ומפני שמצות אלו מסורות לנשים ושאין האנשים רגילים להתעסק בהם היה מאופני המשפט להיותן נענשות עליהן והזכירו עת הלידה להיות אימתו עליהם להפליג בהתעוררות ובאזהרה ובגמ' אמרו היא כבתה נרו של עולם ואבדה את חלתו ר"ל אדם הראשון ושפכה את דמו ר"ל שגרמה לו מיתה לפי' נמסרו לה מצות אלו ואמר אח"כ שאעפ"כ ראוי לאנשים להזהירן במה שיוכלו:

ואחר שהוא צריך להזהיר בדברים אחרים בערב שבת ראוי לו להזכירן בענין הדלקת הנר והוא שאמר ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה ר"ל שאם ימהר להזכירם מבעוד יום לא יועיל שמא הן סבורות עדין יש שהות ביום ויתרשלו בדבר אלא עם חשיכה ר"ל סמוך לה עשרתם ר"ל לסעודת שבת שבחול היה אפשר לו באכילת עראי ועכשיו השבת קובעת לאסור אף אכילת עראי כמו שביארנו בהרבה מקומות בין בתבואה בין בפירות שאין עראי לשבת עירבתם ר"ל עירובי תחומין אבל עירובי חצרות אינו צריך להזכיר עם חשיכה כמו שיתבאר בסמוך ודברים אלו הוא צריך לשאול אם נעשה אם לאו שהרי אינו יודע וכן שכבר הגיע זמנן ומסתמא כבר נעשה אבל בנר כבר הוא רואה שאינו מודלק וכן שלא הגיע זמן עדיין עכשיו וצריך לומר הדליקו דרך צווי:

ונתגלגל מדברים אלו להודיע בהן אם איחר יותר מדאי שהפסיד והוא שספק חשיכה ספק אינו חשיכה ר"ל בין השמשות אין מעשרין את הודאי מפני שהוא תקון ואע"פ שתקון שבות הוא גזרו עליו ואע"פ שאמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות קמא לא אמרוה אלא למצוה כגון עירוב וכן אין מטבילין את הכלים לטהרם שאף היא תקון כמו שביארנו בגמ' ביצה ואין מדליקין את הנרות שהרי ספק תורה יש כאן וזו ואין צריך לומר זו קתני ויש שפרשה אפי' ע"י גוי ואינה נר' שכל לדבר מצוה מיהא לא גזרו על שבות בין השמשות ויש סותרים אותה מטעם שבות דשבות ר"ל שאם יעשה הוא בעצמו אין שם אלא שבות וכשאומרה לגוי הוא שבות דשבות והיאך יאסר ואין זה כלום שהרי אף שבות דשבות אסור וכמו שאמרו פ' שואל שלא ישכור אדם פועלים בשבת אף ע"י גוים ובפרק כתבי בנכרי שאין אומרין לו כבה ואע"פ שהכבוי עצמו מלאכה שאין צריכה לגופה ויש מכריעין לומר ששבות דשבות אסור במקום שאלו הוא עושהו יש שם ספק איסור תורה הא בספק חכמים לא ומכאן התירו לומר לגוי לטלטל את הנר ממקום למקום שהטלטול מדרבנן וראיה להם בעירובין פרק הדר בההיא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה לייתו לי מגו ביתאי והא לא עירב לסמוך אשיתוף והא לא שתיפו אמרו לגוי דלייתי ואמר אביי בעינא לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף דאמר כל בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן וכל בדרבנן עבדינן והדר מותבינן אמר ליה ומאי בעית לאותובי אמר אמירה לגוי שבות והיכי דחיה שבת והא הזאה שבות ואינה דוחה שבת אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים אלא זיל אייתי ואי מייתי איהו ליכא אלא שבות הואיל ודרך מבוי הוא אלא שאינו משותף ומ"מ אינה ראיה שמא במקום מצוה שאני ולמדת ששבות אף במקום מצוה כגון הדלקה לכבוד שבת אסור ובטלטול שרגא שלא במקום מצוה אסור במקום מצוה מותר ואע"פ שבקונה בית בא"י התירו לכתוב אונו אף בשבת ע"י גוי משום יישוב ארץ ישראל נגעו בה ושאם לא יעשה עכשיו שמא לא יעשה לעולם אבל מילה וקדוש שאיפשר למחר לא אא"כ על הדרך שהזכרנו:

אבל מעשרין את הדמאי הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין אין זה תקון ומערבין פי' בגמ' עירובי חצרות שאינו אלא חומרא בעלמא וזה שאמרו בסמוך לה עירבתם שמשמען של דברים שאם לא ערבו אי אפשר לערב פירשוה בעירובי תחומין שהם תקון גמור וקנין בית ולפיכך אסור ואם עירב אין עירובו כלום ואף לדעת האומר כל שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כל קנין בית הרי הוא כעין של תורה וגזרו אפי' במקום מצוה שהרי אין מערבין עירובי תחומין בפת אלא לדבר מצוה וי"מ אותה בעירב ברגליו שיכול לעשות אף לדבר הרשות שכל ששבת בו בין השמשות הוא ביתו לגמרי וטומנין את החמין ליתנן בתוך קופה של מוכין להיות חמימותם עומד בתוכם ודוקא בדבר שאין מוסיף הבל כמו שיתבאר הא משחשיכה לגמרי אין עושין אף אלו כלל שאף בהטמנה אסרו בשבת שמא ימתין בהטמנתו עד שימצאנה צוננת וירתיחנה ובין השמשות מיהא אין כאן גזרה שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן:

זה ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: