מאירי על שבת נא

שבעה מיני כלים הם שמקבלים טומאה מן התורה והם של בגד של שק ושל עור ושל עץ ושל עצם ושל מתכת ושל חרס והבגד עיקר ענינו כל שהוא ארוג מצמר או פשתים ובכללם אף הארוג מן הקנבץ או מן המשי ושאר מיני הבגדים והלבדי' בכלל זה והשק הוא גדילה של חוטי שער או אריגתם וכן העשוי מצמר של עזים והוא הנקרא נוצה מצד שאין דרך לגזזו אלא למרטו וכן העשוי מצמר גמלים או זנב הסוס והפרה וכיוצא באלו ולענין סדר טומאתם הבגד חלוק לב' דרכים צמר ופשתים לדין אחד ושאר מינין לדרך אחרת והשק לדרך שלישי' והוא שבגד של צמר או של פשתי' שיעורו ליטמא ג' טפחים על ג' טפחים למדרס ושלש אצבעות על שלש אצבעות לשאר טמאות כגון מת ושרץ ודומיהם כל אחד כטומאתו ושלש אצבעות אלו פירושן עם המלל ומלל זה הוא שדרך התופרים לכפלו מעט סביב התפירה ושלש על שלש סופו לתפירה לטלאי שבבגדי העני ואע"פ שאין אותו המלל ראוי לטלאי נמנה הוא בכלל השלש לטומאה ושאר מיני הבגדים צריך ג' על ג' לכל טומאה ודברים אלו כלם בקרעים הבאים מן הבגד אבל ארג בגד בפני עצמו מטמאין במה שהם בכל הטומאות כמו שיתבאר בששי של מסכתא זו חוץ מן המדרס שאינם מטמאים בו אלא בשיעור ג' על ג' והשק שיעורו לכל טומאה ד' טפחים על ד' טפחים למדת שכל היוצא מן העץ אין בו טומאת שלש על שלש אלא פשתן אבל קנבס וצמר גפן ושאר המינים דוקא בשלשה על שלשה ומ"מ בטומאת נגעי בגדים אין שום בגד מיטמא אלא צמר ופשתים והלבדים כיוצא בהם אבל של קנבץ וצמר גפן וצמר של גמלים ונוצה של עזים אינו מיטמא בנגעים כלל ולמדת שאין הלכה כדברי האומר הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם בכל הטומאות ונאמר צמר ופשתים בטומאת נגעים מה של נגעים בצמר ופשתים אף בשאר הטמאות כן אלא טומאת נגעים לחוד ושאר טמאות לחוד:

כשם שנשתנית טומאת נגעים משאר טמאות להקל בשאר בגדים כך נשתנית להחמיר בצמר ופשתים שבשאר טמאות לא יטמאו אלא באריג מהם ובנגעים אף השתי והערב ר"ל הואיל וכבר נטוו מיטמאין דכתיב או בשתי או בערב ואין ממתינין לפשתן עד שיתלבן ולצמר עד שישלוהו מן היורה ששולקין אותה בתוכה ללבנה אלא משנטוו מיטמאין ובלבד שיהא שם כדי לארוג מהן שלש על שלש ואונין של פשתן האמורים בסוגיא זו פירושו לאחר טויה שעושין מהן כמן אונין ומלבנין אותן ויש מפקפקין לטמא בפשתן אף בשלא נטוה ממה שאמרו בסוכה י"ב ב' באניצי פשתן שכל שהוא דייק ונפיץ אין מסככין בו והם מפרשים אותה מצד קבלת טומאה ומ"מ אינו כן ולא אמרו שם שלא לסכך מטעם טומאה והוא שגדולי המחברים כתבו שם מפני שנשתנית צורתם ודומים כמי שאינם מגדולי קרקע ואף גדולי המפרשים שבאים עליה מתורת טומאה לא לטומאת עצמן אלא מפני שהם ראוים ליתנם בכרים וכסתות ונמצאו מקבלין טומאה על יד דבר אחר ולמדת מ"מ שאין מסככין בטווי שבהם וכן למדת שכל היוצא מן העץ אין נמנעין מלסכך בו בשלש על שלש לבד אלא פשתן ויש אומרים שמאחר שמינו מקבל טומאה שהרי הם מקבלין טומאה בשלשה על שלשה אין מסככין בהן:

זה שכתבנו שהלבדים מיטמאים בכל הטמאות יש שואלין בה ממה שאמרו בששי של מסכתא זו כשטימא בשרץ לא טמא אלא טווי וארוג והם מתרצים שלא אמרוה אלא להוציא חבלים ומשיחות אף של צמר ופשתים אבל לבדים שהוא בגד עצמו לא וכבר ידעת שכל המיטמא בשרץ מיטמא בכעדשה: