מאירי על שבת מ

קנים אין צריכים רוב הואיל וסמוכות הם זו לזו הולכות הם ודולקות זו עם זו אבל אם אגדן הואיל ואין השלהבת יכולה ליכנס ביניהם צריכים רוב מדורה של גפת ר"ל פסלת זתים ושל גפרית ושל רבב ושל קירא ר"ל שעוה אין צריכים רוב וכן הדין בנפט וזפת וכיוצא בהם וכן הדין בקש וגבבא וכל שהסקו מצוי כגון עצים של בבל שהם עצים דקים ונוחים להיות הדלקה נאחזת בהם ומ"מ המדליק את הפתילה בערב שבת צריך להדליקה ברוב היוצא ולא דיו שיהא מדליק מעט והדליקה מתאחזת:

גרעיני תמרה מתוך שהם מתפזרים צריכים רוב ואם נתנם בחותלות והם כלים העשוים מלולבי הדקל וזרקה שלא במדורה אין צריכין רוב וכן אתה דן בכל הדברים על דמיון מה שהזכרנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שני בעזרת הצור:

במה מדליקין וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על אחד מחלקי המסכתא שהוא בא לבאר הדברים שאדם חייב לעשותם בשבת ושקצת זה החלק יתבאר בפרק זה והוא שהכונה בו לבאר עניני הדלקת הנר בשבת עם כל מה שנגרר אחריה בשלימות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר הפתילות והשמנים הראויים להדליק בהם ואותם שאין ראויים לכך ויתגלגל בחלק זה ביאור עניני חנוכה כלם על השלמות השני היאך הוא צריך ליזהר שלא יבא לידי גרמת כבוי השלישי לבאר אם כיבה על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור הרביעי לבאר שמצות הדלקה מסורה לנשים אלא שראוי לאנשים להזהיר עליה זהו שורש הפרק אלא שיבאו בו דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה אמנם תחל לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחסן ולא בכלך ולא בפתילת האדן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים לא בזפת ולא בשעוה לא בשמן קיק ולא בשמן שרפה לא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר אין מדליקין בחלב מבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו אמר הר"ם פי' לכש הצמר המתהוה באילן הארז וחסן הפשתים שאינו מנופץ כלך הוא המשי פתילת האידן כמין צמר מתהוה במין ממיני העץ פתילת המדבר עלי עשב שגודלין אותן ומדליקי' בהן ירוקה שעל פני המים כמין צמר שמתהוה בצדי הספינות כשמאריכין ימים במים וכאשר השלים המשפט בפתילות שאסור להדליק בהם בלילי השבת התחיל לזכור השמנים שאסור להדליק בהם בליל שבת זפת ידוע שעוה גם כן ידוע והוא הדונג שמן קיק זירוע עשב שמנים ונקראין בערב אל כר"וע והשמן הזה הוא עב ביותר שמן שרפה הוא שמן תרומה שנטמאת ונקרא כן לפי שאינו מותר באכילה ואינו ראוי אלא לשריפה כאשר ביארנו במסכת תרומות בפרק אחרון וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות לפי שהאש אינו אוחז בהם וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה ולכן יהיה אור הנר חלוש חשוך ויניחנו ויצא וזה אסור לפי שהעקר אצלנו הדלקת נר בשבת מצוה וטעם איסור שמן שרפה הוא ביום טוב שחל להיות ערב שבת והדלקת הנר אינה אלא מבעוד יום נמצא שורף שמן שרפה ביום טוב והוא אסור כי אין מותר לשרוף קדשי' שנתחייבו שרפה משום טומאה או משום דבר אחר ביום טוב לפי שלא התיר השם ית' ביום טוב אלא אכל נפש בלבד ואמ' והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו ואמרו בא הכתו' ליתן בקר שני לשריפתו ר"ל שישרף ממחרת יום טוב ולא ביום טוב והלכה כחכמים ולשון התוספתא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין בהם מדורה בשבת כדי להתחמם כנגדה או כדי להשתמש לאורה בין על גבי קרקע בין על גבי מנורה ולא אסרו אלא לעשות הפתילה לנר:

אמר המאירי במה מדליקין וכו' עיקר הכונה בפסול הפתילות הוא מפני שפתילות אלו שהוא מזכיר לפסול אין האור מתאחז בו כל כך ואין השלהבת עולה בו יפה אלא נפסקת וקופצת והוא הנקרא בלשון תלמוד מסכסכת כלומר שמתעכבת במקום א' וקופצת משם למקום אחר כמו וסכסכתי מצרים במצרים ואינה נחה במקום אחד אם לא יתקנוה ומתוך כך היא צריכה תיקון תמיד וכן פסול השמנים מפני שאלו שהוא מזכיר לפסול הם עבים ומרוב עבים ועכירותם אין הפתילה אפי' הראויה שבהם שואבת יפה הימנו ואינו נמשך אחר הפתילה והוא צריך תמיד להטות ולתקן וכלם בטעם זה חוץ משמן שרפה שטעם שלו מחמת אסור שרפת קדשים ביום טוב כמו שיתבאר וביאר תחלה פסול הפתילות ואח"כ פסול השמנים ואמר על הפתילות שאין מדליקין בלכש ופירשו בגמ' שוכא דארזא ובעמרניתא דאית ביה והוא כמין צמר שיש בין קלפת הארז לעצו ולא בחסן ופירשו בגמ' כיתנא דדיק ולא נפיץ ר"ל שהוא נכתש אלא שאינו מנופץ במסרקות של ברזל ועדין עץ הוא וקשה שאין האור מתאחז בו יפה ואין צריך לומר שאין מדליקין בנעורת של פשתן ולא בכלך ופירשו בגמ' גושקארא וגושקאיא הוא מונח על פסולת הקמח ר"ל פת של סובין במסכת גיטין ואף כאן פירושו פסולת המשי העשוי ככובע והוא בית התולעת שנקרא פוליל שנופצין אותו וטוין אותו ועושין ממנו בגד והוא הדין לפתילה של משי או של בגד העשוי ממנה שאין השלהבת עולה בהן ולא בפתילת האידן ופירשו בגמ' כמין צמר שיש בעץ של ערבה בין קלפתו לעצו ולא בפתילת המדבר ופירשו בגמ' שברא והוא מין עשב ארוך שעושין ממנו פתילות וי"מ שהוא מוחו של גמי שרוב תולדתו במדבר ובאגמים שבהם אלא שנר' שזו כשירה ולא בירוקה שעל פני המים ופירשוה בגמ' אוכמתא דארבי וענינו שהספינה כשמתעכבת הרבה במקום אחד גדל בה ירקרוקית נוטה לשחרות סביב לשוליה ולא הוצרך להזכיר לפסול ירקרוקית הנמצא במקום כנוס המים ונקרא אוכמתא דחריצי שזה נפרך הוא ואין עושין ממנו פתילה וכן לא הוצרך למעט במשנתינו צמר שנכווץ הוא וכל שכן שער שהוא נחרך וכן סיב של דקל ושאר עצים רכים:

ועד כאן דברו בפסול פתילות ונתגלגלו מהם לפסול שמנים ואמר לא בזפת והוא השומן השחור היוצא מעץ שמן הנקרא פיגה ולא בשעוה ר"ל ליתן זפת או שעוה בנר במקום שמן שיהא שלהבת הפתילה מתיכו ושואב ממנו ופי' על אלו בגמ' שלפתילה מותר ופי' רבים שמותר לעשות פתילה מן השעוה או מן הזפת וכן מן החלב ר"ל כעין פתילה בלא בגד ובלא שום דבר ויתננה על גבי הנר ושמן לתוכה וידליק פתילת השעוה וחברותיה ומושכות השמן ודולקות אבל להדליק בנר של שעוה ר"ל פתילות ארוכות של בגד מכוסות בשעוה כעין שלנו או של חלב או של זפת כיוצא בהן אסור ודבר זה אי אפשר להעמידו שהשעוה אינה דולקת לעולם בדרך זה ונתכת היא וכן חלב המותך אבל בזפת ובחלב שאינו מותך הוא שאפשר לעשות כן וסוגית הגמ' אמרה על השעוה וא"כ על כל פנים אתה מפרשה בנרות שלנו הן של שעוה הן של חלב שמדליקן כדרך שהוא מדליקן בחול וכן אם עשה נרות כיוצא בהן מזפת ולא נאסרו אלא דרך שמן כגון שישים שעוה או זפת בנר שפתילה לתוכו ומכאן סמכו קצת מפרשים להתיר להשתמש בנרות של שעוה בלילי שבת ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שמוחין בה והרי אנו רואים שצריכות הן להטיה ולמחיטה יותר מכל נרות שבעולם ואף גדולי הפוסקים אסרוה בתשובת שאלה ועיקר הדברים מעתה לפרש בסוגיא זו לפתילה מותר שאם לקח נר ר"ל פתילת הבגד המכוסית בחלב או בשעוה כעין שלנו ונתנה בתוך הנר כעין פתילה ונתן שמן לתוכה מותר שהפתילה שבתוך השעוה דולקת אף מחמת השמן:

ולא בשמן קיק ופרשוהו בגמ' בשלשה פנים מהם שפרשוהו שמן עוף ששמו קיק שאדם נותן חלבו לנר במקום שמן והוא קאת וכן אמרו בירושלמי קאת זה קיק ותרגום ירושלמי של קאת קקא ומהם שפירשוהו משחא דקזא ר"ל שמן העשוי מגרעינין שבצמר גפן ומהם שפירשוהו קקיון ר"ל גרעינין הנולדים בו שעושים מהם שמן ולא בשמן שריפה פי' העומד לשריפה והוא שמן תרומה שנטמאת שתרומה טמאה אינה ראויה אף לכהן טמא ולשרפה קיימא ופירשוה בגמ' ביום טוב שחל להיות בערב שבת ומשום שאין שורפים קדשים ביום טוב והוא שאמר בסמוך אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב שלא חדש דבר אלא שגילה שלא נאמר אלא ביום טוב ומטעם שהזכרנו ולא באליה ר"ל השומן שבה שראוי לאכילה ולא בחלב והוא האסור באכילה ונחום המדי מתיר במבושל וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו ושאלו בגמ' חכמים היינו תנא קמא ותירץ איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי והוא שרב ברונא התיר בחלב מהותך ע"י תערובת שמן כל שהוא כמו שיתבאר ובזו נחלקו הן שתנא קמא מחמיר לומר ולא בחלב אפי' מותך וע"י שמן וחכמים מתירין הן שיהא הדבר בהפך ומ"מ הלכה כרב ברונא וחלב מהותך זה שרב ברונא מתיר גדולי הצרפתים מפרשים שהוא בעצמו חלב מבושל ואין נראה כן שאם כן היה לו לומר חלב מבושל אלא פירושו חלב שהותך ועדין לא נקרש והוא כעין שמן ומבושל הוא שנקרש כבר ולפי' הסוגיא אתה מפרש לדעת זה איכא בינייהו דרב ברונא הן שתאמר לתנא קמא ולא בחלב אפילו מחוי ומותך שהוא עדין בהתיכו וחכמים אומרים אחד מבושל וכו' ר"ל שנקרש הא אם הוא בהתכו עדין מותר הן שתאמר לתנא קמא ולא בחלב ר"ל שהוא עומד קרוש הא אם הוא בהתיכו מותר וחכמים אוסרין אף במותך ולדעת זה מותך דוקא קודם שנקרש ועל ידי שמן מותר הא נקרש לא ולדעת גדולי הצרפתים אף בנקרש ואין דבריהם נראין:

זה ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמ' אלו הן:

השיראין והכלך והסירקין והם מיני בגדי משי ומילת וכן הדין בבגדי צמר גפן כלם פטורים מן הציצית מן התורה שאין לך חייב בציצית מן התורה אלא בגד של צמר ופשתים ומה שאמרו כאן חייבים פירושו מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו שהשעוה הוא פסולת הדבש וכן העטרן היא פסולת הזפת מעתה מי שמכר לחבירו עטרן או שעוה אינו יכול לומר לו שיערב שם מגוף הזפת או הדבש שאין שמות אלו מונחין כלל אלא על הפסולת וכן כל כיוצא בזה: