מאירי על שבת שיג

המשנה השלישית מפירין נדרים בשבת ונשאלים נדרים שהן לצרך השבת אמר הר"ם פי' ההפרה הוא שיפר הבעל או האב כאשר יתבאר במסכת נדרים ושאלה הוא שיתחרט וישאל לחכם ויתיר לו נדרו וההפרה מותרת בין לצרך שבת בין שלא לצרך שבת אבל שאלה אינה מותרת אלא לצרך שבת:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר החלק הג' והוא שאמר מפירין נדרים בשבת ונשאלים לצורך השבת ופי' בגמ' שלא הוזקקנו לצורך שבת אלא לשאלה אבל לא להפרה וביאור המשנה שההפרה היא מבעל לאשתו ובעל לאשתו אין הפרתו אלא באותו היום ואם לא יפר לה היום אין יכול להפר לה עוד דכתיב ביום שומעו ואין הלכה כדברי האומר מעת לעת אלא אפי' שמע סמוך לחשכה אם לא הפר לה קודם שחשיכה שוב אינו יכול להפר ומאחר שאין לו עוד זמן מיפר בשבת אף שלא לצורך שבת ואע"פ שמ"מ אף בלא הפר או אף בקיים יש לה שאלה והיתר ע"י חכם לדעתנו כמו שיתבאר במקומו וכמו שכתבו מפרשי ההלכות במשנה זו אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ומתוך כך מותר אף בשבת ושלא לצרך אבל השאלה וההיתר על ידי חכם כגון נדרי האיש או האשה שאינה נשואה או אף נשואה ושלא הפר לה בעלה או אף בקיים שיש לה היתר ע"י חכם לדעתנו אין עושין אותה בשבת אלא לצורך שבת כגון אם נדרה שלא לאכול בשר וכיוצא בזה היום אבל אם אינו לצורך שבת אין מתירין לו וימתין עד מוצאי שבת הא לצרך מיהא מותר ויתבאר בגמ' אפי' היה לו פנאי מערב שבת ואין זה נראה כדן את הדין שהרי נעשה אף בקרובים ובלילה אפי' היה אפשר לו מבעוד יום ומעומד מה שאין כל אלו בדין והילכך מותר בין ביחיד מומחה בין בשלשה הדיוטות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית פוקקין את המאור ומודדין את המטלית ואת המקוה מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפוקקין את המאור בטפיח וקושרין את המקדח בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ואם לאו מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת אמר הר"ם פי' ופוקקין את המאור הוא שיסתמו את החלון שממנו תכנס האורה בכלי מן הכלים אבל לסתמו בבגד תלוי כמו מסך כבר נתפרש דינו בפרק שבעה עשר ומטלית חתיכה של בגד מודדין לה לידע אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות ואם יש בה יותר היא מקבלת טומאה כאשר יתבארו אלו העקרים במסכת כלים ואם היא מזה השיעור אינה מקבלת טומאה וכמו כן ימדדו המקוה לידע אם יש שם שיעור מקוה והוא אמרו אמה על ברום שלש אמות אם לא וטפיח קיתון מקדח לוח קטן גמי גומא גיגית קערה ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד ויש בין אותו בית ובין בית אחר חלון אם יש באותו חלון טפח על טפח או יתר נטמא הבית השני כי העקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית וקשרו באותה השמשית שבר וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח בשמשית ואחר כך מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם היא פחות אינו מטמא בבית האחר בטומאת האחר וזה שהתרנו מדידה בשבת בתנאי שתהיה מדידה של מצוה וכמו כן קשירה של מצוה ותנאי שני בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא בגמי ודומה לו כאשר המשיל:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר פוקקין את המאור ור"ל סותמין בין שהפקק קשור שם בין שאינו קשור והוא שמתוקן לכך שיש עליו תורת כלי כמו שביארנו בפרק כל הכלים במשנה החמשית ומודדין את המקוה אם יש שם עמק שלש אמות ורחב אמה על אמה ומודדין את המטלית שנגעה בטהרות אחר שנגעה בטומאה אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ואבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח ר"ל בפך של חרס ונראה שמתוך שהיה כלי גמור הרי הוא כמתקן לכך ואע"פ שאין דבר חוצץ בפני הטומאה ואפי' אינו מקבל טומאה אא"כ הוא מבטלו ובשבת מיהא אינו מבטלו שהרי יש שם משום בונה אין צריך ביטול אלא למי שלא הניחו שם על דעת שלא לחוץ בפני הטומאה אבל כל שהניחו על דעת זה אינו צריך ביטול ויש שתירצוה בפנים אחרים כבר ביארנום במסכת מגלה:

ונשוב לדברינו והוא שקשרו את המקידה והוא שבר כלי חרס בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ופי' בגמ' בענין זה הילקטי קטנה היתה בין שני בתים וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו ופירשו בה גדולי הרבנים שהילקטי זה הוא שביל קטן שהיה בין שני בתים וגיגית סדוקה ר"ל שהיה בה נקב היתה מונחת על גבי אותה שביל וסותמת כל האויר שביניהם והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית כנגד הסדק ולפני מותו סתמו מאור שהיה בכותל הבית שחששו שמא אין בנקב שהמת כנגדו פותח טפח ומצא המת מוטל באהל והטומאה נכנסת בבית דרך המאור ומתוך כך סתמוהו בכלי חרס שגבו לצד ההילקטי וחרס אינו מטמא מגבו וחוצץ ואח"כ קשרו את המקידה בשיעור טפח בגמי לח שהוא ראוי לבהמה ומותר לטלטלו וקשרוהו בראש הקנה עד שהגיעה בסדק הגיגית אם יוכל לצאת דרך הסדק עד שאם מצאו שיש בו טפח שיטלו הטפיח ויפתח את המאור וי"מ בקשירת מקידה בגמי שחתיכת החרס היתה נתונה לשם ושבר כלי חרס אינו ראוי לטלטל והקיפוהו בגמי לידע אם יש בהקפו שלשה טפחים וזו היא הקשירה וגדולי הרבנים פירשו בקשירה זו שלא נעשית בגמי לח אלא מפני שראוי למאכל בהמה ואינו מבטלו לשם עד שיהא הקשר עושהו קשר של קיימא וקשה לפרש שאם אין תחת הגיגית כנגד הנקב אלא כזית טומאה הרי אמרו בארובה שטומאה כנגדה לבד אפי' באין בה פותח טפח שכל הבית טהור ואם היה מת שלם ונמצאת מקצת הטומאה תחת האהל ומקצתה תחת הארובה הרי אף בפותח טפח כל הבית טמא ומ"מ ראיתי מי שפי' שהטומאה תחת הנקב לבד היתה והמקידה היתה כבר באותו הנקב וכל שיש בארובה טפח ונתן עליו מקידה הרי הוא אהל ועירב את הטומאה וטימא את הכל ואם לא היה שם טפח הרי אין המקידה אהל וכמי שאינה ומתוך כך קשרו את המקידה כדי למדוד הקיפה והם מדמים ענין המקידה לנתן אדם רגלו בארובה האמור באהלות והדברים זרים ונראה לומר על משנה זו שלענין טומאה לא כהלכה נשנית אלא שלענין שבת למדנו ממנה שלשה דברים והם פוקקין ומודדין וקושרין קשר שאינו של קיימא בשבת ומ"מ דוקא במדידת מצוה אבל שאינה של מצוה אסור אם כונתו למדידה לצורך אבל אם אינו מתכוין למדידה אלא שהוא מתעסק בעלמא אף בשאינה של מצוה מותר:

במסכת קדושין התבאר שהאשה שנדרה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה הפרתו הפרה אלא שאם עברה עליו צריכה כפרה אחר שהזידה מתוך מחשבתה ועל זה נאמר אישה הפרה ויי' יסלח לה כמו שיתבאר במקומו בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן סלה:

ונשלם הפרק תהלה לאל ונשלמה המסכתא ת"ל ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת שבת תהלה לאל יבא אמריו מה שיראה לכללו במסכת עירובין בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.