מאירי על שבת שה

ולעולם אל יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה דרך הערה היה ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך ושאלו לו תלמידיו וכי אדם יודע איזה יום ימות אמר להם כל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצאו כל ימיו בתשובה וכן אמר שלמה בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכו' משל למלך שזימן את עבדיו ולא קבע להם זמן פקחים שבהם קשטו את עצמן וישבו על פתח המלך אמרו כלום בית המלך חסר כלום טפשים שבהם הלכו ועשו מלאכה אמרו כלום יש סעודה שאין בה טורח בא המלך פתאום ובאים לסעודה הללו נכנסים מקושטים והללו מנוולים שמח המלך לקראת פקחים וכעס לטפשים הללו אוכלים והללו רעבים הללו שותים והללו צמאים שנ' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו עבדי ישתו ואתם תצמאו וכבר הארכנו בענינים אלו בכדי הצורך בילדותינו בחיבור התשובה. ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשרים וארבעה בעזר הצור:

מי שהחשיך לו בדרך וכו' זה הפרק הוא גם כן ממין הפרקים הסמוכים לו בביאור קצת הענינים הנכללים בחלק השני בעניני הדברים האסורים מדברי סופרים ובביאור קצת הענינים הנכללים בחלק הרביעי בהיתר קצת הדברים שהם כעין מלאכת איסור סופרים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במה שהותר מכלל איסור הבאה אם על ידי נכרי או על ידי חמורו אם על ידי עצמו השני בעניני מאכל בהמה מה הותר מכללו ומה נאסר השלישי בעניני הפרת נדרים בשבת ופקיקת מאור ומדידת מקוה וכיוצא באלו המלאכות:

והמשנה הראשונה מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי אם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלים בשבת ושאינם ניטלין מתיר חבלים והשקים נופלים אמר הר"ם פי' התרנו לו שיתן כיסו לנכרי מפני שאדם בהול על ממונו ואי אפשר שיזרוק כיסו ולולי זאת ההתרה היה מביא אותו הוא בעצמו ומה שאמר מניחן על החמור בשעת הלוכו וכשיעמוד שיטלנו מעליו כדי שלא יעשה הנחה וכשיחזור לילך מחזירו עליו עד שיגיע לפתח ביתו ויטלנו מעליו כשהוא מתהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהיה מכניס מרה"ר לרה"י ומה שהטרחנו אותו להניחו על הבהמה כשהיא הולכת כדי שלא יהיה מחמר ומחמר הוא הנותן דבר על גבי הבהמה ומנהיג אותה או ינהג אותה במשאה וימהר אותה ללכת אע"פ שלא נתן עליה דבר ואפי' יהיה המשא דבר מועט ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור וכבר הודעתיך כי פטור שבת פטור אבל אסור ואם אין עמו לא בהמה ולא גוי מביא אותו וילך בו פחות מארבע אמות ומה שאמר הגיע לחצר החיצונה אינו נקשר בדין הכיס:

אמר המאירי והמשנה הראשונה תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר מי שהחשיך לו בדרך בערב שבת נותן כיסו לנכרי קודם שיקדש היום כך פירשו גדולי הרבנים ומ"מ יש אומרים אף משקדש היום ואע"פ שכל שאסור לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו הקלו בה שאין אדם עשוי לאבד ממונו בידים ואם אינך מתירו ליתנה לנכרי אף הוא מניחה במקומה והולך עמה שאינו מוצא עצמו לזרוק ממונו בידים ויבא לידי חיוב סקילה מה שאין לומר כן בדליקה:

ואם אין עמו נכרי מניחה על חמורו שאם היה נכרי עמו מוטב שיתננה לנכרי משיתננה על חמורו ופי' בגמ' הטעם מפני שהחמור אתה מצווה על שביתתו והנכרי אי אתה מצווה על שביתתו וכן פי' שלא הותרה בבהמתו אלא שידקדק בדבר ולא יניחנה עליה אלא בעוד שהיא מהלכת שאם בשעה שהיא נחה הרי היא עוקרת המשאוי ונמצא מחמר אבל כשהיא הולכת אין כאן עקירה וכשתרצה לנוח להטיל גללים או לאיזו סבה יטלנה מעליה וכשתלך יחזור ויניחנה:

ומה שאמרו בנכרי וחמור שנותן לנכרי י"א דוקא בחמור שלו שהוא מצווה על שביתתו אבל אם אין הבהמה שלו הואיל ואינו מצווה על שביתתה נותנה על החמור ויש שואלים בה אם אין עמו נכרי היאך נותנה על חמורו שלו אחר שיש כאן איסור תורה ואם מחשש שמא יבא לידי העברה ברה"ר שהוא חמור יותר ששביתת בהמה אינה אלא עשה והיכן מצינו חשש איסור תורה נדחה מחשש חמור הימנו ואפשר שמאחר שהעמדנוה במהלכת אין כאן איסור תורה אלא שהם משיבים שלא נאמר כן אלא להפקעת דין מחמר שהוא בלאו שנ' לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך איזוהי מלאכה שבאתה ובהמתך זו מחמר ודין מחמר אף בבהמת חבירו הוא והוא ששאלו והלא מחמר אבל מ"מ על שביתת בהמתו שאינה אלא עשה דלמען ינוח ובבהמה שלו לא הקשה כלל שפשוט היה לו שהוא נדחה מחשש איסור חמור הימנו שאם לא כן היה לו לשאול והלא מצווה על שביתת בהמתו ומכאן נראה להם לפרש שהכל נכלל בשאלה אחת והלא מחמר ואסור אף בבהמת חבירו וכל שכן בשלו שאפי' לא היה הוא מחמר יש בו איסור שביתת בהמתו ותירץ שדין מחמר נפקע בהנחה דרך הלוך ואם מפני שביתת בהמה ביאורה בבהמת חבירו ולשיטה זו בבהמה שלו אסור אף אם אין עמו נכרי ולא הותר אלא בבהמת חבירו שאין כאן דין שביתה ושאלה ושכירות אין קונין וענין זה שיהא דרך הלוך שאין כאן מחמר וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו אלא שהרבה נוטים לדעת ראשון להתיר אף בשלו ולדחות איסור קל מפני חמור ולומר שכל שבדרך זה אף דין שביתה אין כאן ובשעת הדחק אפשר לסמוך אלא שצריך ליזהר שלא ינהיג אפי' בקול בעוד שהכיס עליה שלא יהא מחמר:

הגיע לחצר החיצונה ר"ל הסמוכה לעיר שהוא מקום המשתמר ובא לפרק מעל החמור אם הם כלים הניטלים נוטלם ביד ואם הם כלים שאין ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ויש לשאול ועד עכשו היאך עשה שהרי בכיס לא התרנו אלא בנוטל ומניח לכשתלך ובשקים אי אפשר לומר כן ופירשו בה שמשנה זו מילי מילי קתני ואין זו נמשכת אחר הראשונה וכך פירושה ואם לא החשיך לו בדרך אלא שתכף שהגיע לחצר החיצונה קדש היום נוטל את הראויים לטלטל ומתיר את החבלים באותם שאין ראויים לטלטל וראש המשנה האמורה בכיסו פירושה כשאין משאוי על הבהמה או שמא אף זו בשקים דקים שאפשר לנטלן ולהחזירם בכיס אבל משואות גדולות אסור על כל פנים אם הולכת מחמת קולו משום מחמר ואף בבהמת חברו ואם הולכת מעצמה משום עשה של שביתה ובשלו ולמדת שהמוציא משא על בהמתו בשבת או מניח לאדם אחר לעשות כך ואינו מחמר אחריה עובר בעשה של שביתת בהמתו ר"ל למען ינוח והמחמר אפי' בבהמת חברו עובר בלאו אע"פ שאינו לוקה עליו כמו שנבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שהתרנו ליתן כיסו לנכרי דוקא כיסו שלו אבל מציאה אסור שאין אדם בהול על מה שלא הגיע לידו ולא יבא להביאה ומ"מ אם כבר הגיעה לידו וזכה בה קודם שתחשך הרי הוא ככיסו שכל שהגיע לידו חם לבבו עליו כשלו ויבא להביאה ואע"פ שבגמ' נשארה בספק ספק חכמים היא ולקולא וכל שכן שבלשון ראשון הותרה בגמ' להדיא:

לא היה עמו נכרי והיו עמו חרש שוטה וקטן וחמור מניחו על החמור שזה בהמה ואלו אדם לא היה עמו נכרי ולא חמור והיו עמו חרש שוטה וקטן נותנו לשוטה וכן שוטה וקטן או חרש ושוטה נותנו לשוטה היו עמו חרש וקטן לבד לא הובררה ומאחר שכן נותנו לאיזה מהם שירצה שכל ספק חכמים להקל ויש שואלין בקטן והא כתיב לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על קטנים ופירשוה שנותן עליו כשהוא מהלך על הדרך שביארנו בבהמה: