מאירי על שבת ג

אמר המאירי יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ וכו' צריך שתדע שזה שתפס לשון יציאות פירושו על הוצאה ומפני שאין הוצאה אלא על ידי אדם הוא קורא לה יציאות כלומר שהוא יוצא ומוציא בידו איזה דבר ובקצת לשונות שבגמ' אמרו מפני זה רשויות קתני כלומר רשויות שבת שתים ר"ל רשות היחיד ורשות הרבים שהן ד' כלומר שבהן ארבעה חיובין הוצאה לשל חוץ ולשל פנים וכן הכנסה לשניהם וכולן לחיוב ומה שאמר במשנתנו שהן ארבע בפנים וכן בחוץ פירושו עם השנים של פטור שבשניהם יש הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור כמו שיתבאר וכבר ביארנו שזה שהוא מתחיל בהוצאה הוא מפני שרוב ענייני המסכתא תלויים בה ומפני שאינה דומה לשאר מלאכות עד שהדעת מפקפקת להיותה נקראת מלאכה מטעם מה לי מזוית לזוית מה לי מרשות לרשות הוצרכו להביא איסורה בפרט ולא הספיק להם הבאתה מלא תעשה כל מלאכה והביאו איסורה בפ' הזורק ממה שאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה במלאכת הקדש ופירש לשעתו ויכלא העם מהביא ומשה היה עומד במחנה לויה והיא היתה רשות הרבים שכל בני ישראל היו באים שם לדון ולשאול ואין מי שימחה בידו ומחנה ישראל כל אחד ואחד היה יודע בו רשותו ואין לחבירו רשות עמו ונמצא שבכלל הדברים שאמר להם הוא שלא יוציאו משם למחנה לויה נמצא שהבאה זו היתה בכלל אל יעשו עוד מלאכה ודרשו ז"ל שלכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן לומר שכל שהוא נקרא מלאכה במשכן נקרא מלאכה בשבת ויש גורסין שם ר"ל בפרק שם ר"ל בפרק הזורק וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא ליה מלאכה דכתיב והמלאכה היתה דיים ולפי מה שפירשנו אין צרך בכך שאף אנו מפרשים שבחול היה אלא שהוא מכניס הבאה בכלל מלאכה ומ"מ הם גורסים בתירוץ שאלה זו גמר העברה העברה מיום הכפרים הכא כתיב ויעבירו קול והתם כתיב והעברת וכו' מה להלן ביום קדש אף כאן ביום קדש:

ומאחר שנתברר שההוצאה מלאכה בירר במשנה זו שהוצאות אלו הן שתים שהן ארבע בפנים ואי אתה מוצא כן אא"כ אתה כולל הכנסה בכלל הוצאה ומפני זה הוצרכו לומר בגמ' תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה שכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא שמוציאו ממקומו וראיה אצלי לדבר זה שהרי אמרו משה היכא הוה קאי במחנה לויה וקאמר להו לא תפיקו מרשות היחיד לרה"ר ועל הוצאה זו נאמר ויכלא העם מהביא ומלת הבאה ומלת הכנסה אחת הן ומ"מ מצד שבכל מלאכה אתה צריך לעשות איזה דבר שבה עיקר להיות נקרא בשם אב וכל שאר המינין תולדות לה היתה ההוצאה אב מפני שהוצאה היתה במשכן וההכנסה תולדה ומ"מ אין הפרש בחיובן בין אב לתולדה אלא שאם עשה אב ותולדה שלו בהעלם אחד לא יתחייב אלא בחטאת אחת הא לשאר הדברים אב ותולדה שוים ואחר שכן הוצאות אלו שתים שהן ארבע בפנים ר"ל לאותו העומד בפנים שזהו בעל הבית:

ופירוש שתים שהן ארבע ר"ל שתים מן התורה לחיוב חטאת בשוגג או לכרת וסקילה במזיד והם הוצאתו והכנסתו בעקירה והנחה שהן ארבע עם שתים אחרות שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם הוצאתו והכנסתו בהנחה שלא בעקירה או בעקירה שלא בהנחה ועל הדרך הזה בעצמו שתים שהן ארבע בחוץ ר"ל לאותו העומד בחוץ ומכניס לפנים כל שלא נעשית המלאכה כולה על ידו אע"פ שנשלמה על ידי אחר עמו כגון שזה שעומד בפנים עוקר והעומד בחוץ מניח או בהפך פטור שכך דרשו רבותינו בגמ' בדין כל המלאכות בעשותה יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורים וכדי לפרש את דבריו האריך בפרטי הענין ואמר:

כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים כלומר כבר ידעת שכך המנהג שהעני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים ועכשיו פשט העני ידו וכו' ואע"פ שהיה לו לבאר תחלה דין הוצאה שהיא אב לכולן מתוך שנשא משלו בעני ובעל הבית וכן הדרך להיות העני נמהר ושואג לטרף ונחפז לפשוט את ידו הוא תופשו תחלה ומ"מ כשפשט העני ידו וסלו בידו ונתן הסל לתוך ידו של בעל הבית ליתן לו מפתו לתוכה הרי עקר הסל מרה"ר והניחו ברה"י ואע"פ שלא עקר ממקום ארבעה או שלא הניח על מקום ארבעה פירשו בגמ' שידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה וזו היא הראשונה או שלא היה סל בידו אלא שראה בעל הבית יוצא לקראתו וככר בידו וקפץ והכניס ידו ונטל הפת מידו של בעל הבית והוציאה לחוץ עם הפת והרי שעקר הפת והוציאו מרה"י והניחו ברה"ר והרי שתים של חוץ לחיוב ובעל הבית פטור בשני אלו ולא פטור דוקא עד שתאמר שיהא איסור בידו אלא אין לזה סרך איסור שהרי לא עשה בעל הבית שום דבר:

ועל דרך זה בעצמו שתים לחיוב של בעל הבית פשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן פת לתוך ידו של עני או שנטל סלו של עני מידו והכניסו ליתן פתו לתוכו שתיהן לחיוב והעני פטור לגמרי ומותר ונמצאו כמו שביארנו ארבעה דינין שתים לבעל הבית ושתים לעני ואי אתה אומר שמנה עם הפטורים אע"פ שיש בה ג"כ שתים של פטור לעני ושתים של פטור לבעל הבית שהארבעה שאתה אומר פטור ומותר הן ואינן בכלל הוצאה ומה שאמרו בכל מקום שנאמר בו פטור שפירושו פטור אבל אסור חוץ משלש פירושו בדבר שיש בו מעשה אבל זה אין כאן מעשה ולא הוצרך לומר בו פטור כלל אלא שמתוך שחייב את האחר רצה להזכיר שחבירו פטור:

ואחר שביאר שתים של חיוב לשל פנים ושתים של חיוב לשל חוץ חזר וביאר אותן שהן לפטור אלא שאיסורן מדברי סופרים והם שקצת המלאכה לשל פנים וקצתה לשל חוץ ומנה מהן שתים לכל אחד והוא שאמר פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה והרי שעקר העני את הסל מרה"ר לרה"י אלא שלא הניח הוא את הסל ועודנו בידו ובעל הבית בא ונטלו מידו שנמצאת עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שפשטה רקנית ונתן בעל הבית לתוכה ככר שנמצא הוא העוקר והעני הוציא ידו מלאה שניהם פטורים אלא שאסור לעשות כן שמא יבאו לעשות מלאכה שלימה וכן הדין אם פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני את הפת מתוכה או שהוציאה רקנית ונתן העני את סלו בתוכה:

ולמדת בחלק זה ארבע הוצאות שכלן בעקירה בלא הנחה שתים לעני והם פשט העני ידו לפנים וסלו בתוכה או פשט ידו בעל הבית לחוץ רקנית ונתן העני סלו בתוכה ושתים לבעל הבית והם פשט העני ידו רקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה או שפשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל העני מתוכה ואע"פ שאתה מוצא בכללן ד' הנחות בלא עקירה אינו מונה אלא העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור והוא שאמרו בגמ' יציאות תמני הויין תרי סרי הויין ולטעמיך שית סרי הויין בבא דרישא לא קשיא לי פטור ומותר לא קתני אלא תרי סרי מיהא הויין והשיב פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת ר"ל העקירות שהן תחלת המלאכה ויש לחוש בהן שמא יגמור קא חשיב דלא אתי בהו לידי חיוב חטאת לא קא חשיב ואע"פ שיש מפרשים בסוגיא זו דרך אחרת זו עיקר:

וקצת מפרשים פירשו במשנה זו שזה שביארו עניניה בעני ובעל הבית ובהושטת יד הוא ללמוד מכאן דברים הרבה אחת שאע"פ שיש צד מצוה בדבר אין מצוה במקום עבירה אפילו בעבירה שמדברי סופרים וכן ללמדך שידו של אדם נגררת אחר הגוף במקצת לענין פטור אבל אסור שאע"פ שיד בעל הבית לרה"ר יש לנותן בתוכה איסור שאין היד נידונת כמקום רה"ר לגמרי אע"פ שהיא שם שנגררת היא אחר הגוף קצת וכן אינה חשובה לגמרי למקום הגוף שאלו כן היה הנותן לתוכה חייב חטאת והוא שאמרו בגמ' ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר וכן בא ללמד שאין עיקר הוצאה לחיוב חטאת וכרת וסקילה אלא בהוצאה הצריכה לגופה שהיא הנאה לזה שנעשית בעבורו אבל אם אין הנאה לא לו ולא לאחר פטור אבל אסור על הדרך שאמרוה במוציא את המת לרשות הרבים כמו שיתבאר ויש מדקדקים במשנה זו דקדוקי עניות עד שמתוכן מפרשים פנים וחוץ בדרך אחרת מהם שפירשו בפנים על החפץ העומד בפנים וחוץ על החפץ העומד בחוץ ופירשו יציאות שבת שתים לחיוב לחפץ שלפנים והם הוצאה של בעל הבית והוצאה של עני ושתים לשל חוץ והם הכנסה של עני והכנסה של בעל הבית וכן יש שפירשו בפנים לאותם העומדים בחוץ ופושטים ידם לפנים ובחוץ לאותם העומדים בפנים ופושטים ידם לחוץ ובכולם נושאים ונותנים בקושיות ותירוצים שאין בהם שום צורך ואל תטרח בזה כלל ומ"מ חכמי הצרפתים שאלו בה כהוגן לומר מה ענין למנות הוצאה של עני ושל בעל הבית בשתים והרי שם הוצאה מ"מ אחת היא ובמסכת שבועות בענין ידיעות הטומאה אמרו שם טומאה אחת היא עד שהוצרכו לומר שם שהם שתים מצד טומאת קדש וטומאת מקדש וא"כ אף בזו הרי שם הוצאה ודאי אחת היא ומ"מ הם נדחקו בתירוצה בדברים שאין נראין ועיקר הדברים שמצד שההוצאה חדוש הוא מפני שאינה מעין מלאכה וכן שבבית מותר לישא כמה שירצה ובהוצאה חייב בכגרוגרת מה שאין כן בשאר מלאכות שאין חילוק בהן בחלוק רשויות הייתי אומר שלא להוסיף בחידושה והרי לא נאמרה אלא לבעל הבית המוציא מרשותו לרשות הרבים אבל העומד בחוץ ומוציא מבפנים לחוץ יפטר בא ולימד שאף זו בכלל הוצאה היא:

זה ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת ביטוי למי שעבר עליה בשוגג הוא על אחת מארבעה פנים שתים להבא כלומר שנשבע שאעשה דבר זה ולא עשה או שלא אעשה ועשה ואלו הן הרמוזות בקרא בענין להרע או להטיב שמשמען להבא ושתים לשעבר והם שנאמר עליהם שהן ארבע והם שעשיתי ולא עשה או שלא עשיתי ועשה ומתוך שהכתוב לא דבר להדיא אלא להבא אמר על אלו האחרונות שנתרבו עם השתים ועשה את הראשונות עקר ומ"מ כלן מן התורה עד שהוא חייב קרבן בכלן ממה שאמר אח"כ לכל אשר יבטא וכו' ומ"מ לענין מלקות במזיד אינו לוקה אלא בשלש אבל לא באוכל ולא אכל שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ואע"פ שהנשבע יצא מן הכלל ללקות בלא מעשה כמימר ומקלל חבירו בשם לא נאמר כן אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שאין מעשה בעברתו ולוקה כמו שיתבאר במקומו: