מאירי על שבת רעג

לענין פרה אדומה שאיבת המים ונתינתם לכלי הוא הנקרא מלוי ונתינת אפר הפרה על המים נקרא קדוש ומלוי זה וקדוש זה הכל כשרים בו אפי' אשה ואפי' טומטום או אנדרוגינוס חוץ מחרש שוטה וקטן כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת חייב אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר אמר הר"ם פי' העקר אצלנו מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת לפיכך יחייב אותו ר' אליעזר לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהיה פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא ומה שפטר אותו ר' יהושע לפי שהוא מל האחד שיהיה חייב להמול בשבת ברשות ואמר והואיל וניתנה שבת לידחות לזה האדם ויש לו למול אחד מן הבנים לא יתחייב על האחר והחלק הראשון שהורה בו ר' יהושע שהוא חייב חטאת זה אצלו אינו חייב אלא כשקדם ומל בערב שבת אותו שהיה חייב להמול בשבת ואחר כך מל בשבת אותו שהיה חייב להמול ערב שבת אז יהיה חייב לדברי הכל כי לא נתנה שבת לידחות והבן שתדחה בשבילו בשבת כבר נמול בערב שבת אבל אם לא קדם למול בערב שבת ונשארו שניהם ערלים ומל של ערב שבת בשבת הרי זה פטור לדעת ר' יהושע הואיל ונתנה שבת לידחות:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת חייב חטאת שהרי אין כאן מצוה כלל הואיל ולא הגיע זמן חיובו וכן הלכה אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת ר' אליעזר מחייב הואיל ומ"מ אע"פ שהגיע זמן חיובו מילה שלא בזמנה היא ור' יהושע פוטר שטועה בדבר מצוה הואיל ומ"מ מצוה היא שהרי הגיע זמן חיובו פטור וכן הלכה:

משנה קטן נמול לשמנה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לשמנה נולד בין השמשות נמול לתשעה נולד בין השמשות של ערב שבת נימול לעשרה יום טוב אחר השבת לאחד עשר שני ימים של ראש השנה לשנים עשר וקטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא אמר הר"ם פי' עקר זאת ההלכה כי בין השמשות הוא ספק אם היום או מן הלילה ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב כי מילה מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה כי השם הוא צוה לשבות בו והוא אמרו שבתון ומנע בו מן המלאכה והעקר אצלנו לא אתי עשה שבה ודחי לא תעשה ועשה שבה ועוד עקרי אצלנו כי שני ימים טובים של ראש השנה בלבד שהם קדושה אחת ועוד יתבאר במקומות רבים שהם כיום אחד נתנו וכשתדע אלו העקרים תהיה זאת ההלכה מבוארת ואמרו עד שיבריא רוצה בו עד שיצא מחליו ותגמר ידיעה החולי וישאר אחר ירידתו שבעה ימים שלמים והם ימי הטוהר אז ימול וענין אמרו שלמים שיהיו מעת לעת ודע כי מי שנולד ונסתפק אם נולד בחדש השביעי שהוא בן קיימא או בשמיני ואע"פ שברוב לא תתקיים ולא יהיה ראוי שימול ביום השמיני ובשבת כי אם הוא של בן קיימא הרי מילתו בשבת חובה ואם הוא נפל לא עשה כלום מי שמל אותו אלא הרי מעשיו כמחתך חתיכה של בשר והוא אמרם מחתך בשר בעלמא הוא:

אמר המאירי קטן נימול לשמנה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יתר כיצד כדרכו לשמנה בין השמשות לתשעה ר"ל לספק תשעה ערב שבת בין השמשות לעשרה שספק זמנה אינה דוחה שבת ואם יום טוב אחר השבת לאחד עשר שהרי מילה כל שאינה דוחה שבת אינה דוחה יום טוב ואם שני ימים טובים של ראש השנה לשנים עשר והוא הדין לשני ימים טובים של גליות אלא שמשנה זו נשנית בזמן שלא היו עושין שני ימים אלא מראש השנה בלבד קטן חולה אין מוהלין אותו עד שיבריא ר"ל שיתחזק מחולשת החולי ופי' בגמ' שבחולי של כל הגוף כגון קדחת וכיוצא בו נותנין לו שבעה שלמים מעת לעת אחר שיתרפא מן החולי אבל אחזו כאב בעינו או באחד מאיבריו אין ממתינין לו אלא עד שיבריא בלבד ועל הדרך שאמרו בר' נתן באותו שלא נבלע בו דמיו כמו שהתבאר וכן בפרק הערל בההוא דהוה כאיב עיניה לינוקא וכו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שהוציא ראשו הרי הוא כילוד ואחר שכן הוציא ראשו בין השמשות נימול לתשיעי אע"פ שלא נולד עד הלילה ואם נשמע קולו בין השמשות אע"פ שלא הוציא ראשו עד הלילה דוחין אותו וכן התבאר במסכת נדה פרק דופן שכל שנשמע קולו הוציא ראשו חוץ לפרזדור הוא שאלו היה במעי אמו הרי פיו סתום וטבורו פתוח:

מקצת גאונים כתבו דרך מנהג שכל תינוק שמת קודם שנימול מסירין ערלתו בבית הקברות ומנהג זה אין לו רמז בתלמוד אלא שכך נהגו מעולם בהרבה מקומות:

המשנה החמשית ואלו הן הציצין המעכבים את המילה בשר החופה את רוב העטרה ואינו אוכל בתרומה ואם הוא בעל בשר מתקנו מפני מראית העין מהל ולא פרע את המילה כאלו לא מהל אמר הר"ם פי' ציצין הם קצוות החופה ראש האבר ואמרו החופה את העטרה רוצה בו רוב גובה העטרה וכל זמן שהוא מתעסק במילה יחתוך בשבת בין ציצין המעכבין ובין ציצין שאינם מעכבין ומשגמר המילה וסלק ידו אסור לו לשוב ולחתוך בשבת אלא ציצין המעכבין בלבד ולזה הענין רמז באמרו בתחלת זה הפרק עושין כל צרכי מילה ואמרו אינו אוכל בתרומה אם הוא גדול ונשאר ערל בלא מילה והעקר אצלנו הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה כאשר יתבאר בשמיני מיבמות ובעל בשר איש שמן רפוי הבשר כי מרפיון הבשר ודלדולו יראה האדם ערל בלא מילה אע"פ שהוא מהול והעקר בכל זה שיבוקר האדם בשעה שהוא מתקשה אם נראה מהול מניחין אותו כמות שהוא ואם אינו נראה מהול חותכין הבשר סביב עד שיראה מהול כשיתקשה ואמרם כאלו לא מל שישוב ויפרע בשבת אע"פ שסלק ידו מן המילה וממה שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו וחס עליו ביום השמיני כי עבר על מצות עשה גדולה וחמורה כי אין בכל המצות כמוה ולא יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה אבל זה הענין קשה יותר ממה שעבר על חג הסוכות ולא עשה סוכה או ליל הפסח ולא אכל מצה לפי שזה אחר שעבר יום שמיני למילה לא נפטר מזאת המילה אבל הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד וכל זמן שלא ימול אותו ויהיה ערל יהיה עובר על מצות עשה שהגיע זמנה וכשימול אותו תסור ממנה זאת העבירה ויעשה מצוה וכמו כן כל מי שיראה זה האדם ר"ל הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מצות עשה עד שימול אותו כאלו היה בנו וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב המצות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול את עצמו מיד וכל זמן שלא ימול את עצמו עובר על מצות עשה עד שימול וכשימול ואפי' באחרית ימיו אז עשה מצוה וסר ממנו העון ואם מת והוא ערל אז יהיה מחוייב כרת הנזכר בתורה במי שלא ימול ואיני יודע בכל המצות מצוה כזאת ר"ל שלא יתחייב בה מלקות והוא מכשול גדול כדי שימות החוטא בחטאו:

אמר המאירי המשנה החמשית והיא מענין החלק הרביעי ג"כ והוא שאמר אלו הן ציצין המעכבין את המילה ר"ל שאינה מילה עד שיוסרו בשר החופה את העטרה ופי' בגמ' רוב גבהה של עטרה וכל שלא הוסרו אינה מילה ואם היה כהן אינו אוכל בתרומה אלא הרי הוא ככהן ערל ואם היה בעל בשר ר"ל שמן ביותר ולאחר שניטלה הערלה כלה נראה עדין כאלו בשר חוזר וחופה את רוב הגיד מתקנו מפני מראית העין ומשפע באיזמל מאותו עובי מל ולא פרע כאלו לא מל ואם עשה כן בשבת ולא פרעו אחריו חלל שהרי עשה חבורה שלא במקום מצוה כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: