מאירי על שבת רנו

המשנה השניה כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו ושירדו תרנגולת שברחה דוחין אותה שתכנס מדדין עגלים וסייחים והאשה מדדה את בנה אמר ר' יהודה אימתי בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל אם גורר אסור אמר הר"ם פי' זה שהתירו לתת סל לפני האפרוחים ואינו מבטל כלי מהיכנו לפי שהיא אינה עומדת עליו וסייח הוא עיר בן אתונות ופירוש מדדין כמו מסייעין או מנהיגין ביד והיא מלה עברית אדדה כל שנותי ויותר מבואר אדדה עד בית אלהים ובכל מקום שאומר ר' יהודה אימתי הוא מפרש דברי חכמים ולפיכך הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כופין את הסל לפני האפרוחים כלומר אע"פ שהאפרוחים אסורים לטלטל כופין את הסל לפניהם לעלות עליו וממנו למקום גבוה שמזונות לשם שהכלי ניטל אף לצרך דבר שאינו ניטל ומשום ביטול כלי מהיכנו אין כאן שהרי חוזר ונראה לכשירדו אחר שלא היו שם בין השמשות שיאסר במיגו תרנגולת שברחה והרי היא אסורה לטלטל דוחה אותה עד שתכנס ופי' בגמ' דוקא דוחין אבל לא מדדין ר"ל שאין לו לאחזה בגפיה ושיהו רגליה נוגעות בארץ ומוליכה בקרקע בגפיה ופי' הטעם משום דמקפיא נפשה ר"ל שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה ואף בחצר אסור מטעם זה וי"מ בזו שנשמטת מן היד ואגפיה נתלשים וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ באווזים ושאר עופות מותר לדדות ודוקא בחצר אבל לרה"ר אסור שמא יבא להביאם ולמדת שהגבהת כל בהמה חיה ועוף אסורה אף בחצר משום טלטול ומדדין עגלים וסייחים ר"ל שאוחזן באזניהם או בצדי צואריהן ומוליכן אף ברה"ר שאין באלו חשש הגבהה והבאה הא קטנים שבבהמה דקה וחיה דקה אסור מחשש הגבהה והבאה:

האשה מדדה את בנה ר"ל שאוחזתו בזרועותיו ומוליכתו אף ברה"ר ואע"פ שיש בו חשש הגבהה והבאה לא גזרו מפני צער התינוק ופירש ר' יהודה דוקא בזמן שנוטל אחת ומניח אחת ר"ל שהתינוק מניע רגלו אחת ומניח אחת אבל לגררו אסור שהרי זה כנושאתו ארבע אמות או מכניסתו מרשות לרשות וגדולי הרבנים מפרשים בהיתר דדוי התינוק מפני שאף אם יבא להגביהו נושא את עצמו ואע"פ שנחלקו בה חכמים עם ר' נתן באדם מיהא מודים אף בתינוק והדברים מתמיהים שהרי בפרק נוטל אמרו בענין תינוק רבא כר' נתן סבירא ליה אלמא כל תינוק שאינו יכול לילך ברגליו הרי הוא כבהמה חיה ועוף והוא במחלקת והלכה כחכמים אלא שהטעם נראה כמו שכתבנו ומ"מ י"מ אותה של פרק נוטל בתינוק שאינו נוטל רגלו אחת כלל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שהמוציא בהמה חיה ועוף אפי' חיים חייב ואין אומרין בהם חי נושא את עצמו הא באדם פטור אא"כ היה כפות או חולה כמו שיתבאר וכן בקטן חייב כל שאין יכול לילך ברגליו ואין אומרין בו חי נושא את עצמו אלא שהותר דדויו בזמן שנוטל אחת ומניח אחת וגורר מיהא חייב ומ"מ יש חולקים בקצת דברים אלו לפסוק חי נושא את עצמו אף בבהמה חיה ועוף ואם הוציאן פטור אלא שאיסור גדול בדבר וכן פסקו שאף גורר בתינוק מותר ואין הדברים נראין:

בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביאים כרים וכסתות ומניחים תחתיה ואם עלתה עלתה ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לתוך המים הואיל ואיסור ביטול כלי אינו אלא מדברי סופרים מפני שהוא דומה לבונה שכל שאינו יכול ליטלו הוא נראה כמוסיף בנין על הקרקע וצער בעלי חיים מן התורה כדכתי' עזוב תעזוב עמו מותר ומ"מ דוקא כשאין יכול לפרנסה שם אבל אם יכול לפרנסה שם עושה לה פרנסה במקומה עד מוצאי שבת:

השוחט את התרנגול יהא כובש את רגליו בארץ או יגביהם שמא יזדמן וינעוץ צפורניו בארץ ויתאמץ עליהם ויבא לידי עיקור סימנים ומכאן נוהגים רבים ברוב עופות לאחוז אחד מרגליהם בידיהם בשעת שחיטה ומ"מ אין צורך בכך כל שהוא מגביהו מן הקרקע בכדי שלא יוכל לנעוץ צפרניו בארץ:

המשנה השלישית אין מילדין את הבהמה בשבת אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה אשה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטבור ר' יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת אמר הר"ם פי' מילדין הוא משיכת הולד מהרחם מסעדין הוא שעוזרין האשה בהתרה רגליה ונדנודה ונענועה וכיוצא בה וחכמה היא האשה המקבלת הולד וקורין אותה בלשון עברי מילדת ורוצים באמרם ממקום למקום כי אין משגיחין ואין חוששין לאיסור תחומין ואמ' מחללין עליה את השבת ר"ל שעושין לה כל צרכיה מהדלקת הנר ושחיטה ובשול ושחיקת סמנין לשתות וקשירת החבלים במה שתתלה עצמה בעת הלידה וזולתם מכל צרכיה הכל שוה בין אמרה צריכה אני או לא תאמר אבל אין מתחילין בחלול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום שלשה ימים מחללין עליה את השבת בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה ולתשלום שבעה ימים מחללין עליה את השבת גם כן אבל עושין כל צרכיה על ידי גוי לפי שהיא כמו חולה שאין בו סכנה והעקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ואין עושין חלול שבת קטנים ולא גוים ולא עמי הארץ כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם כי לא ידעו שזה החלול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח אבל עושין אותו גדולי ישראל ואם חולה שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי גוי וכן אמרו דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה ואומר תנא קמא שקושרין טבור הולד ומניחין אותו הכסוי נתלה ממנו עד מוצאי שבת וכורתין אותו ואינה הלכה אבל כורתין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו וכורכין אותו בבגדים כל זה בשבת ועוד יתבארו צרכי מילה בפרק שאחר זה והלכה כר' יוסי כאשר זכרנו:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר אין מילדין את הבהמה ביום טוב וכל שכן בשבת ומשום טורח יתר אבל מסעדין ופי' בגמ' אוחז את הולד שלא יפול או דוחק את בשרה כדי שיהא הולד יוצא ונופחין בחוטמו אם הוא סתום ברירין ונותן דד לתוך פיו כדי שיינק ואף בשבת כן אבל מילדין את האשה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב וקורין לה חכמה ר"ל מילדת ממקום למקום ומחללין עליה את השבת מפני שדבר של סכנה הוא וקושרין את הטבור של ולד שהוא ארוך ואם לא יקשרוהו יצאו מעיו דרך בו ר' יוסי אומר אף חותכין אותו שמא יכרך הנשאר אחר הקשר ביד האשה ותמשכהו יותר מדאי ויסתכן וכל צרכי מילה נעשין בשבת על הדרך שיתבאר בפרק הבא ויש גורסין וכל צרכי חיה נעשין בשבת:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מרחמין על בהמה טהורה ביום טוב ר"ל שמאהבין את ולדה עליה וכיצד הוא עושה מביא בול של מלח ר"ל אגרוף של מלח ומניח לה בתוך הרחם ומכאיבתה ומתוך כאבה זוכרת כאב הלידה ומרחמת על התינוק וכן מזלפין מי שליא על הולד ר"ל ששורין את השליא במים ומזלפין על הולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו ומ"מ דוקא בטהורה אבל בטמאה לא שאין דרכה לרחק את הולד וכשמרחקתו שוב אינה מקרבתו ומ"מ בשבת אף בטהורה אסור:

יולדת שאמרנו שמחללין עליה את השבת לא סוף דבר למה שהוא נעשה לה לרפואה אלא אף במה שאינו נעשה אלא לישב את דעתה כיצד היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואפי' היתה סומא שאע"פ שאינה רואה מ"מ דעתה מתישבת בו שאם תהא צריכה כלום יהו חברותיה רואות ועושות לה ואע"פ שבאחרון של יומא החמירו שלא להאכיל אלא על פי מומחה מ"מ בכאן מתוך פחדה יכולה להסתכן וצריך לישב את דעתה מ"מ כל שאפשר לשנות עושין ע"י שנוי כיצד היתה צריכה שמן מביאין לה אף דרך רה"ר אלא שאין מביאין לה בכלי אלא ביד ואם אין לה ספק בשל יד מביאה לה בשערה שסכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ומשום סחיטה אין כאן שאין סחיטה בשער שמתוך שהוא קשה אינו בולע וכן אין בו משום לבון כדין קצת מיני הסחיטה ואם אין ספק בשל שערה מביאה בכלי דרך שערה ר"ל שכורכת הכלי בראשה ושערה או בחגורתה וכיוצא בזה ואע"פ שבשאר חולים אין צריך שנוי יולדת שאני שרובן אין בהן כל כך סכנה:

חיה ר"ל יולדת כל זמן שהקבר פתוח אע"פ שכבר ילדה בין שאמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה מחללין עליה את השבת נסתם הקבר אמרה צריכה אני או שלא אמרה כלום מחללין עליה מן הסתם אמרה איני צריכה אין מחללין ומאימתי פתיחת הקבר גדולי המחברים פסקו משעה שהדם מתחיל להיות שותת ויורד אע"פ שאינה יושבת עדיין על המשבר וגדולי הפוסקים כתבו משעה שהדם שותת ויורד ותשב על המשבר ונראה כדעת ראשון מטעם ספק נפשות: