מאירי על שבת רכח

יום הכפרים שחל להיות בע"ש לא היו תוקעים שאין תקיעה אלא לבטל ממה שאסורים בה עכשיו והרי אין כאן מלאכה מותרת ואפי' לדעת האומר חלבי שבת קרבים ביום הכפורים אין אומרים לתקוע כדי להבין שקדושת שבת חמורה ממנו לפעמים והוא שכשיחול במוצאי שבת יהיו חלבי יום שבת קרבים בו שכהנים זריזים הם ואינם צריכים סימן ואע"פ שאמרו במסכת סוכה אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש ושלש מהן להבטיל ממלאכה ושלש מהן להבדיל בין קדש לחול לא להיות סימן לעצמם אלא לשאר העם שבירושלים על הדרך האמור ביומא בנברשת של זהב שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל שבשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעין שזמן קריאת שמע הוא שלא נעשה אלא לשאר העם שהרי אנשי משמר שלא בזמנה היו קורין אותה וכן אין תוקעין כדי שידעו קולו של יום הכפרים להתיר קניבת ירק מן המנחה ולמעלה שאין דוחין שבות של תקיעה להתיר אלא לאסור כגון להבטיל ממלאכה וכיוצא בה וכל שכן להיתר רחוק שאין צריך לו לשעתו וכן אם חל יום הכפרים להיות במוצאי שבת לא היו מבדילין כלל שאין הבדלה אלא להתיר מה שנאסר ואע"פ שחלבי שבת קרבים ביום הכפרים הרי מ"מ היו מותרים אף בשבת והוא שאמרו על זה בירושלמי כלום מבדיל הוא אלא להתיר דבר האסור לו ושאלו עוד ויבדיל שכן מותר להדיח ביום הכפרים כבשים ושלקות כלום הוא מותר בכך אלא מן המנחה ולמעלה יבדיל מן המנחה ולמעלה כלומר שמאחר שלא הותר בו עכשיו אין כאן דין הבדלה ודברים אלו אין להם מקום בזמן הזה שאין יום הכפרים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת:

יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקע כדי להבטיל ממלאכת אוכל נפש שדוחים שבות לאסור ואין מבדילין שהרי מקדושה קלה לקדושה חמורה הוא בא ואם חל להיות במוצאי שבת מבדיל אבל אינו תוקע כדי שיבינו שמותרים הם במלאכה שאין דוחין שבות להתיר אף בדבר שהוא צריך לו עכשיו שאף שבות קרובה לא התירו:

קניבת ירק זה שהתרנו ביום הכפרים מן המנחה ולמעלה פירושה בתלוש והיא הסרת העלין מן הקלח וחתוך המעופש שבהם וקציצת הנשאר לתקן לאכילה וי"א הדחה בעלמא ודבר זה יש מתירים אותו אף בי"ה שחל להיות בשבת ממה שר' יוחנן אמרה כן ותניא כותיה ומ"מ גדולי המחברים והפוסקים כתבוה לאיסור אלא ביום הכפרים שחל להיות בחול וכשם שהתירו בקנוב ירק כך בפצוע אגוזים ופירוך רמונים ולא התירוהו אלא מפני עגמת נפש ואנו מפרשים בה מפני עגמת נפש העתידה לבא אם יהא צריך במוצאי שבת לטרוח בקנוב זה אלא שגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאין נראין וכן לא התירוה אלא מן המנחה ולמעלה שהיא שעה שדרך בני אדם לתקן בה מאכלם בחול ויכירו הכל שלצורך הלילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום וכן שמאחר שמן המנחה ולמעלה הוא ועבר רובו של יום בקדושה הרי הוא כפת בסלו ולא יבא לידי מכשול ובזמן הזה כבר נהגו כל העולם איסור בדבר זה כשבת הגמור והדין כן מפני עמי הארץ שנכנסין בפרצה דחוקה ומשירין צרורות ואף בסוגיא זו רמזוה להחמיר במ"ש דבי רב יהודה מקנבי כרבא כלומר היו רגילי' בכך כיון דחזא דקא מחרפי ר"ל שהיו מקדימין קודם למנחה אמר להו אתא אגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאסור ולא אמרה אלא שיהו מאמינין בו ויחזיקו באיסור:

קניבת ירק זו לפי מה שפירשנו בה ושכן כתבוה גדולי המחברים ורוב מפרשים יש לתמוה והרי אמרו האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן והיאך הותרה מלאכה בשום פנים בשלמא פירוך רמונים ופציעת אגוזים הואיל ודרך אכילתם לשעתן בכך הרי הותר לעשות כן בשבת עצמו לצורך אכילה וכל שהותר בשבת עצמו לצורך אכילה לשעתה ראוי להתירו ביום הכפרים מן המנחה ולמעלה שאין זה אלא כחותך את הככר לחתיכות קטנות ומעתה ראוי להתיר כן בירקות שאכילתן כשהן חיים כגון חזרת וכיוצא בו אבל דברים שאין אכילתן אלא במבושל היאך הותרה ושמא תאמר שלא הותרה אלא בדרך זה שאנו אומרים כגון בצל וכרתי הרי אמרוה בכרבא וקרא וראיתי לקצת מפרשים שפרשוהו שנתבשלו קצת מאתמול לברר ולנקות בסמוך לאכילה ולהגיסן בקדרה וכן מפרשים בקנוב זה שאינו אלא הדחה בעלמא:

ונשלם הפרק תהלה לאל: