מאירי על שבת רכא

משנה החושש בשניו לא יגמע בהן חומץ אבל מטבל כדרכו אם נתרפא נתרפא החושש במתניו לא יסוך בהן יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ולא שמן ורד ובני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד שכן דרכן לסוך בחול ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים אמר הר"ם פי' החושש בשניו לחזק רפיון בשר השנים אסור לו לגמוע החומץ ולזרקו מפיו אבל מותר לו לגמעו ולבלעו והוא אמרם לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע ומגמע כמו מגמא ומגמא מגז' הגמיאיני נא והלכה כר' שמעון וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה:

אמר המאירי החושש בשניו לא יגמע בהם את החומץ מפני שהכל מכירין שלרפואה הוא עושה ואע"פ שכתוב כחומץ לשנים במקום מכה שאני כמו שהתבאר בגמ' ומ"מ לא נאסר אלא כשהוא מגמע ופולט מגמע ופולט אבל מגמע ובולע מותר ויתבאר בגמ' שאף במגמע ובולע לא הותר אלא קודם אכילה שאינה שעת רפואתה אבל לאחר אכילה אסור שזו היא רפואתה אף בבליעה ואע"פ שאמרו בטעם זה בגמ' הדר ביה וכו' משנה זו מעידה כן והוא שאמר מטבל הוא בו פתו ואוכל ואם נתרפא נתרפא:

החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אף שלא בכונת רפואה שזו היא רפואה ידועה לכל אבל סך הוא בשמן ואף זו לא בשמן ורד מפני שדמיו יקרים והכל מכירים שאינו עושה אלא לרפואה:

בני מלכים סכים מכותיהם בשמן ורד שהרי דרכן כן אף בחול ואין הדבר נראה כמכוין לרפואה ר' שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם כלומר ומותרים בו אחר שאין מתכוין ופירשו בגמ' לדעתו אף במקום שאין השמן מצוי אלא שחלק רב לומר דוקא במקום ששמן זה מצוי אבל כשאינו מצוי אסור אא"כ לבני מלכים כמו שאמר שכל שהוא מצוי שם אין הדבר נכר שיהא עושה כן לרפואה והלכה כרב ויש פוסקים אף במקום שאין השמן מצוי כר' שמעון שכל שאין מתכוין מותר כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מצות אזוב האמור בענין פרה אדומה הוא שהיה אדם טהור נוטל שלשה קלחים של אזוב ואוגדן אגודה אחת וכל קלח וקלח אין צריך שיהא בו אלא בד אחד וטובל ראשי הגבעולים במים שבכלי ומתכוין ומזה על הטמא על הצד שיתבאר במקומו:

כבר ביארנו במקומו שהחכם שמת ונשיא או אב ב"ד שמתו מספידין אותן כל אחד כפי מה שראוי לו כמו שביארנו שם ומ"מ מטכסיסי המנהגים ומן הראוי למכבדי התורה והחכמה שיזהירו העם למעט בשמחה ולגדור בה גדרים בכל זמן שיצא צדיק מופלג מביניהם והעובר בהם בנשיכת נחש של תלמידי חכמים והוא שאמרו כי נח נפשיה דרב גזר ר' יצחק דלא לימטי איניש אסא לבי הלולא כלה שתא אזל חד אמטי וטרקיה חויא והיו משתדלים הרבה ברפואתו והיה ידוע להם ברפואה נשיכת נחש לקרוע את החמור ולהושיב את הנשוך עליו ובלבד שלא ימצא החמור טריפה ואמרו על זה הוו תליסר חמרי בפומבדיתא קרעינהו כולהו ואשתכחו טרפות אשתייר חד חמרא באידך גיסא דפומבדיתא אדאזלי אכליה אריא ואמרו עליו חויא דרבנן טרקיה דכתי' ופורץ גדר ישכנו נחש:

זה שכתבנו בשתיית כוס עקרין שהיא מותרת ואין חוששין בה לסירוס ר"ל מה שהוא עוקרו מלהוליד י"מ כמה שנ' בתחלת הסוגיא מפני שאינו סירוס בידים אלא ממילא וכשאינו מתכוין וכמו שאמר ר' יוחנן הרוצה לסרס את תרנגולו בהיתר יטול כרבלתו ויסתרס מאליו ואע"פ שנדחו דברים אלו ממה שאמר רמות רוחא הוא דנקיטא להו כלומר שדואגים על כרבלתם ואינם מזדוגים אבל מ"מ אלו הם מזדווגים אין כאן סירוס כלל הא אלו היה שם סירוס היה אסור אפשר שדחייה היא ודרך סוגיא נאמרה ומ"מ הואיל ואינו מתכוין לכך מותר ודבר זה לדעת הפוסקים כר' שמעון ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה על כרחך אסור ואף לדעת הפוסקים כר' שמעון כתוב בשאלתות שלא פסקו כמותו אלא בשבת ואין נראה כן שהרי בפרק המוציא הוציא ר' יוחנן שהלכה כר' שמעון ממה שאמרו בנזיר שהוא חופף ומפספס וכן בבכורות פרק פסולי המוקדשין בענין מקיז דם לבכור ומעתה אף בזו אתה צריך לומר שלר' שמעון מותר ושמא תאמר והרי אף לר' שמעון פסיק רישיה הוא ואם מפני שאין נוח לו בכך זו ודאי לא נאמרה אלא לענין שבת שלמלאכת מחשבת אנו צריכים אבל בשאר איסורין אין חלוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה והראיה שהרי בפרק כל התדיר אמרו בענין מתנדב יין ומזלפו על גבי האישים שהקשו בה והא מכבה הוא אע"פ שאין לו בכיבוי מ"מ אפשר שבאיסור חכמים מיהא אין פסיק רישיה מעכב כמו שביארנו במסכתא זו בענין צירוף האמור במסכת יומא וסירוס זה אינו אלא מדברי סופרים ואע"פ שדרשוה מן המקרא ר"ל ובארצכם לא תעשו קרי ביה לא תעשו כלומר אפי' ממילא אסמכתא בעלמא הוא או שמא אין כאן פסיק רישיה שקצת בני אדם שותים ואין נעקרין למדת מדברינו שלדעת הפוסקים כר' יהודה אסור ושמא תאמר להתיר מיהא בסריס שאף עכשיו אינו מוליד הרי אמרו במסרס אחר מסרס שהוא חייב והוא שאמר ונתוק וכרות להביא נותק אחר כורת ר"ל שאם כרתן הא' ונשארו עדיין בכיס ובא זה ונתקן חייב וא"ת בזקן הרי אפשר לו להוליד בקצת השתדלות והוא שאמר ר' יוחנן במסכת גיטין פרק קורדיקוס על קצת דברים הן החזירוני לנערותי ר"ל לתשמיש אלא על כרחך אין היתר לר' יהודה בכוס של עקרין אלא באשה שאינה מצווית על פריה ורביה וכ"ש בזקנה שאין כאן חזרה לנערות:

בכור שאחזו דם יתבאר במקומו שמותר להקיזו ובלבד שלא יתכוין להטיל בו מום ואם נעשה בה מום בהקזה שוחטו עליו:

יתבאר במקומו שהמחמץ אחר מחמץ חייב ר"ל שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחמץ ואם לשה אחד בחמוץ ובא השני וערכה בחמוץ וכן השלישי ואפאה בחמוץ כלם חייבים שנ' לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ אפיה בכלל היתה למה יצתה לחייב עליה בפני עצמה ודינה כמסרס אחר מסרס שחייב אע"פ שלא הועילו מעשיו על הדרך שביארנו:

יום הכפרים אע"פ שאסור ברחיצה טובל הוא טבילה של מצוה שכל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בט' באב בין ביום הכפרים כמו שהתבאר במקומו:

בתוספתא אמרו אין לועסין מוסטכי בשבת אימתי בזמן שמתכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר לא ישוף אדם סם בשיניו בשבת בזמן שמכוין לרפואה ואם מפני ריח הפה מותר החושש בגרונו לא יערערנו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע:

מסוביתא דנזייתא והיא כריכת בגדים שהחבית מגופה בו אסור להדקה בי"ט וכ"ש בשבת משום סחיטה ואע"פ שאינו מתכוין לסחיטה אסור שהרי פסיק רישיה הוא כך פירשוה גדולי הרבנים ויש חולקים עליהם מצד מה שאמרו ומסננין את המים בסודרין ואין גוזרים משום סחיטה ומפרשים אותה במגופה של עץ ומסרך איסור בנין שהרי עושה דופן לקרויה ונמצא שהוא כבונה וכן עיקר ומה שראוי לבאר בה ממה שמצינו דינים חלוקים בפסיק רישיה כבר התבאר במה שקדם: