מאירי על שבת קפו

הסוס משענתו על רגליו הראשונים והחמור משענתו על רגליו האחרונים מעתה זב שרכב על סוס וטליות תחת רגליו הראשונים טמאות הא תחת רגליו האחרונים טהורות וההפך בחמור וא"כ זו שאמרו למעלה ארבע טליות תחתיה כלן טהורות פירושו בשאר בהמות שמשענתן שוה לכל ארבע רגליה ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שזו סותרת את זו וכן עקר וזו של סוס וחמור דחויה ובכלן טהורות בין ביד בין ברגל:

כל העוסק בעבודת המקדש צריך שיהא עומד על הרצפה עד שאם היה דבר חוצץ בינו לבינה פסל עבודתו היה רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה רואין כל שאלו ינטל הכלי הוא יכול לעמוד על רגלו האחרת עבודתו כשרה ואם לאו עבודתו פסולה וכן עבודת המקדש אינה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול אלא שאינו לוקה קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה שהמסייע אין בו ממש ואע"פ שלענין ברכת המזון אמרו שאין שמאל מסייעת לימין ברכה שאני שאנו צריכין בה להדור גדול ואף זו אם סייע יצא והרי היא שוה לדין עבודה:

כל שכתבנו בשנים שעשו מלאכה אחת ששניהם חייבין פירושו אף בשיעור א' ר"ל כגרוגרת בין שניהם וכן בזב שאנו מטמאין במטה שיש ארבע טליות תחת ארבע רגליה פירושו אף בשאין רובו של זב נשא על כל אחת מהן הואיל ורובו נשא בין כלן:

צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב שזו היא צידתו ואם נעלו שנים פטורים הואיל והאחד היה יכול לנעול לא היה אחד מהם יכול לנעול ונעלו שניהם חייבים ואע"פ שאין כאן שיעור צידת צבי לכל אחד מהם שהרי אינו ניצוד על יד אחד מהם מ"מ הואיל וניצוד בין שניהם שניהם חייבים:

כבר ידעת שהגונב שור או שה וטבחו או מכרו משלם תשלומי ארבעה וחמשה השותפים שגנבו וטבחו או מכרו אם טבח ומכר אחד מהם לדעת חבירו הרי הם חייבים בתשלומי ארבעה וחמשה כמו שיתבאר במקומו:

שנים שהוציאו קנה כל שאין אחד מהם יכול להוציאו חייבים אע"פ שאין בו כדי לבשל ביצה קלה לכל אחד מהם וכן בקנה של גרדי אע"פ שאין בו כדי לארוג מפה לזה וכדי לארוג מפה לזה וכן כל כיוצא בזה ומ"מ לענין ביאור קנה של גרדי זה יכול וזה יכול הוא ולא באה כאן אלא למי שמחייב בזה יכול וזה יכול שאף הוא די לו בשיעור אחד לשניהם והוא הדין באינו יכול ואינו יכול שהוא חייב לדברי הכל וכן אתה מוצא שסוגיא זו נשאלה לדעת האומר זה יכול וזה יכול חייב ומ"מ אתה למד ממנה לענין פסק לאינו יכול ואינו יכול שהוא חייב לדעתנו והראיה שהרי הביאו עליה שותפין שגנבו והרי טביחה ומכירה זה יכול וזה יכול הוא:

המשנה הששית המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר אמר הר"ם פי' העקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ הוא מטמא כפי טומאת מינו ופחות מזה השיעור אינו מטמא ועוד יתבארו עקרים אלו במקומן וטעם ר' שמעון כי הוא רואה כי אין דעת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככונת המוציא אלו הנזכרים אבל כונתו הסרת הטומאה אם כן תהיה הוצאת מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וחכמים אומרי' כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטמאות ובין המוציא דבר אחר ודע כי העקר אצלנו החי נושא את עצמו ולפיכך המוציא אחרים אינו משאוי אא"כ היה כפות שהוא משאוי לדברי הכל אבל בהמה חיה ועוף אע"פ שהם חיים הם משאוי לדעת חכמים ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי המשנה הששית והיא מהחלק הראשון והוא שאמר המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שמאחר שלא הוציא את הכלי אלא לעשותו טפלה לאוכלין הרי הוא בטל אצל האוכלין ונמצא פטור מכלום ואלו היה שיעור באוכלין היה חייב מצד האוכלין ופטור מצד הכלי עד שאלו היה מזיד באוכלין ושוגג בכלי פטור מן הקרבן וכן אם הוציא את החי במטה שנמצא פטור על החי הואיל ואינו כפות מפני שהחי נושא את עצמו פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב ר"ל על המת מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והוצאת המת לקוברו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שאין לו שום צורך בהוצאתו ובקבורתו אלא שהוא צריך לפנות את ביתו ואין צריך לומר אם היה מוציאו להניחו ברה"ר לבד וכן צידת נחש כדי שלא ינשכנו וכן כבוי הנר לצורך השמן או הפתילה לא שיהא צריך לגוף הכבוי וכן מעביר את הקוץ ומכבה את הגחלת שלא יזוקו בה רבים שכל אלו אין לו צורך בגוף הדבר שהוא עושה אלא שהוא עושהו להרחיק את הנזק ואין לך כבוי צריך לגופו אלא הפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבות' והכבוי הוא הוא התקון וכן מכבה את הגחלים לפחמין ומ"מ התופר ביריעה שנפל בה דרנא נהנה הוא בגוף המלאכה וצריכה לגופה הוא וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב שכל אלו שיעור הוצאתן כשיעור טומאתן ור' שמעון פוטר אף במת שלם ומצד מלאכה שאינה צריכה לגופה והלכה כתנא קמא ויש פוסקים כרבי שמעון כמו שיתבאר ופי' עליו בגמ' אף במוציאו לקוברו ואני תמה הואיל והקבורה מצוה היאך אין הוצאה לקבורה צריכה לגופה עד שראיתי בתלמוד המערב שהעמידוה במת גוי ר"ל מעובדי האלילים שאינו חייב בקבורתו וכן העמידוה בשאין בו ריח רע וראיתי לגדולי הדור שפירשו בו שאלו היה בו ריח רע הרי אמרו המוציא ריח רע בכל שהוא והיה חייב אף לר' שמעון ואע"פ שפירשנוה בריח רע העשוי לעשן בו תינוקות נראה שהם כוללים בה כל ריח רע ואע"פ שהוצאת ריח רע מלאכה שאינה צריכה לגופה איפשר הואיל וכבר הוא מקבל ההיזק צריך הוא לגופה אלא שממה שראיתי באותה שמועה בירושלמי נראה לי שזו שהעמידוה בגוי הוא מצד היתר הנאה וכן שהמוציאו לריח רע הוא שאינה צריכה לגופה והוא שראיתי שם את (החי) [המת] במטה לא כן תני ריח רע כל שהוא ואמר ר' פלוני אף מודה ר' שמעון כלומר ויהא חייב משום ריח רע ומודה רבי שמעון באיסורי הנאה ר"ל בתמיהה תפתר במת גוי כלומר מה שרבי שמעון מודה בה הוא במת גוי שאין בו איסור הנאה ומוציאו לכלבו שהוא צורך גוף הוצאה ושאין בו ריח רע [אבל אם יש בו ריח רע] ומוציאו בסיבתו אין זה צורך גוף המלאכה הא מ"מ לדעת חכמים אף במת ישראל הואיל ומוציאו לקוברו ואפי' היה בו ריח רע ואע"פ שכל הוצאת ריח רע אין כאן צורך גוף ולא אמרו בה בכל שהוא אלא בריח רע העשוי לעשן כמו שכתבנו שם מ"מ מלאכה שאין צריך לגופה חייב ולשיטה זו לר' שמעון במת ישראל פטור שאין כאן צורך גוף הן שהיה בו ריח רע הן שלא היה בו וחזרה שאלתנו במקומה היאך אפשר שהקבורה מצוה ולא תהא הוצאה זו מלאכה וצריכה לגופה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שהמוציא כשיעור אוכלין בכלי חייב באוכלין ופטור על הכלי מ"מ אם היה הכלי צריך לו חייב אף על הכלי ודוקא אם נודע לו וחזר ונודע לו על הדרך שביארנו בפרק כלל גדול לדעת קצת מפרשים הא אם אין חלוק ידיעות ביניהם אינו חייב אלא אחת שזהו כשני זיתי חלב בהעלם אחד ואם הזיד באוכלין ושגג על הכלי חייב על הכלי הואיל והיה צריך לו: