מאירי על שבת קעט

משנה פלפל כל שהוא עטרן כל שהוא מיני בשמים מיני מתכות כל שהן מעפר המזבח מאבני המזבח ממקק ספרים ממקק מטפחותיהן כל שהן שמצניעין אותן לגנזם ר' יודה אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהו שנ' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אמר הר"ם פי' עטרן ידוע ומיני מתכות הן הם כלי המתכות ששוחקין בהן הבשמים לפי שהם דברים קשים וחזקים ואפי' דבר קטן מהם הוא ראוי שיעשה ממנו דרבן ודומה לו ומקק הוא הדבר הכלה שנתעפש ולא נשאר בו אלא רושם והיא מלה עברית אתם ימקו ור' יודה אומר מאחר שהמעט ממשמשי עבודה זרה חוששין לו וראוי להסירו הרי הוא חייב כשהוציא מהם כל שהוא לפי שהוא חשוב ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי פלפל כל שהוא אפי' בגרעין אחד מפני שהוא עשוי להעביר ריח הפה בשיעור זה ואע"פ שהוא עשוי לתבל הואיל ואף רפואתו מצויה בו הולכין אחר רפואתו להחמיר עטרן והוא פסולת הזפת כל שהוא מפני שהוא ראוי למשוח בו ראשו לכאב חצי הראש ופי' בגמ' שכל ריח רע וכל ריח טוב בכל שהוא וריח רע הוא עשוי לעשן בו התנוקות לקצת חליים ידועים מיני בשמים כל שהוא שסתמן לרפואה:

מיני מתכות כל שהן פי' בגמ' שראויים לעשות מהן דרבן קטן להניע את הבהמה וזה שאמר שמצניעין אותן לרפואה על מיני הבשמים הוא אומר כן מאבני המזבח כל שהן מפני שמצד קדושתם אדם מחשיבן כשמוצאן ומצניען כדי לעשות מהם גניזה וכן הדין במקק הספרים ומטפחותיהם והוא שהתולעת הנעשה בהם ואוכלן ומרקיבן נקרא מקק ומקום אכילתן הוא קורא מקק על שם התולעת עצמו ואמר שכשהוא נוטל משם אותן הבלאות ומוציאן שיעורם בכל שהוא שמצד קדושתו אדם מחשיבו ומצניעו לגנזו ר' יהודה אומר המוציא משמשי ע"ז בכל שהן ואין הלכה כר' יהודה אלא אף בשיעור גדול פטור שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו כמו שיתבאר ושאר הדברים כלם על צד שביארנום הלכה הם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה מינין יהא שם אחד מצטרפין שאם אין בשל היתר כדי לתבל ונצטרף של איסור עמו מצטרף לאסור ולא סוף דבר כשכלן באים למתק כגון תבלין של מתיקה הבאים ליתן ערבו' לתבשיל אלא אפי' זה בא למתק וזה בא לחדד מצטרפין ויש בענין זה חלוף גרסאות וביאורים וכבר ביארנום באחרון של ע"ז:

כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית ויש בעיקר זה חלוף ביאורים כמו שיתבאר בסמוך ומ"מ כובריתא הנזכרת כאן אי איפשר לפרש בה הצפון הנקרא בלעז שאב"ון ולא הגפרית שהרי אלו אין ראויים למאכל אדם ולא לבהמה ואין שביעית בכיוצא בזה ואע"פ שהצפון נעשה מקצת שרשים הרי משנעשו אפר הופקעה שביעית שאע"פ שבעצים נחלקו ואמרו עצים להסקה תנאי היא באפר מיהא הכל מודים שאין בו שביעית ומ"מ איפשר לפרשה על השרשים שהוא נעשה ממנו והיה ידוע להם שהכובריתא אין לו עיקר על איזה צד שנפרש בעיקר זה והוא שיש מפרשים בו שכל שחותכין אותו וצומח אח"כ כגון אילן או איזה שורש המוציא פירות היא דבר שיש לו עיקר וכל שאינו כן אין לו עיקר ופירוש זה אין לו עיקר שאם כן אין הדגן בכלל שביעית וי"מ כל שמניחין ממנו עיקר בארץ כשתולשין אותו והוא אותם הניטלים בלקיטה או בקצירה ואותם הניטלין בעקירה משרש אין לו עיקר ואף זה אינו שהרי הקטניות ניטלין בעקירה וישנן בדין שביעית ואנו מפרשים שיש אילנות שיש להם עיקר ר"ל פרי ואמר עליהם שאף לולביהם בכלל ביעור אם יש להם לולבים הנאכלים כגון חירובין אבל אותם שאין להם פרי אלא עלין ולולבים כגון אלני סרק אף לולביהן אינן בכלל שביעית אף על פי שנאכלים ברכותם על ידי הדחק ומ"מ אין זה כלל גמור אצל הכל ובמקומו יתבאר בע"ה:

המוציא בתולת הורד והוא מין ורדים שריחו נודף שיעורו באחת ר"ל בעלה אחת ויש מפרשים בורד אחד ארגמן בכל שהוא שכל אלו הם דברים חשובים שכל שהוא מהם חשוב אצל בני אדם:

האומר הרי עלי ברזל לבדק הבית ולא פירש כמה לא יפחות מטבלא של אמה על אמה שכיוצא בה היה ראוי במקדש שהיו עושין מהם כלא עורב ר"ל שהיו מחפין בהם גגו של היכל והיו מסמרים חדים על כל שטח שלהן והיו העורבים נמנעים בסבתם שלא לישב על גג ההיכל נחשת לא יפחות ממזלג קטן של נחשת שראויה לחטט בה את הפתילות ויש פוסקין שלא יפחות ממעה כסף:

המשנה הששית המוציא קפת הרוכלים ואע"פ שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת זרעוני גנה פחות מכגרוגרת ר' יודה בן בתירא אומר חמשה זרע קשואין שנים זרע דלועין שנים זרע פול המצרי שנים חגב חי כל שהו מת כגרוגרת צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהוא שמצניעין אותה לרפואה ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחק בו אמר הר"ם פי' רוכלין הבשמים זרעוני גנה הם הזרעים שאינן ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונות והלפתות והבצלים ודומיהם ומי שהוציא מאחת מאלו קרוב לגרוגרת הוא חייב ור' יהודה בן בתירא חולק על זה ואמר שאפי' לא הוציא מאלו הזרעים אלא חמשה גרגרים בלבד או יותר על זה שהוא חייב ונסתלקו דברי ר' יהודה בן בתירא ואחר כן התחיל מאמר שני והוא דברי הכל ואמר כי מי שהוציא מזרע הקשואים או הדלועין או הפול המצרי שנים גרגרים שהוא חייב וענין אמרו חגב חי כל שהוא ר"ל אפי' היה קטן ביותר ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא ולא כר' יודה:

אמר המאירי המשנה הששית והוא מענין מה שלפניה המוציא קופת הרוכלים ר"ל שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת שהרי אין כאן אלא הוצאה אחת וכן הדין אם הוציאם בכפו ויש לשאול בה מה הוצרכנו לזו והיא אפי' הוציא מין אחר מין בהעלמה אחת אינו חייב אלא אחת כשהוציאם ביחד בהעלמה לא כל שכן ופירשו בה שלא הוצרכה אלא לדעת ר' יהושע שאמר תמחויין מחלקין ואם אכל כזית חלב בתמחוי אחד כגון מבושל וכזית אחר בתמחוי אחר כגון צלי חייב שתים אע"פ ששתיהן בהעלמה אחת ולימד שאף לדעתו הוצאת מינין הרבה אינו חייב אלא אחת ובתלמוד המערב מצאתי לשאלה זו אלו הוציא והוציא בהעלם אחד חייב הוא אלא אחת לא צורכא אלא לר' אליעזר שלא תאמר מינין הרבה יעשו העלמות הרבה כלומר לר' אליעזר שמחייב שתים על אב ותולדה שלו או על שתי תולדות של אב אחד ולימד שאין אומרין בשני מינין כן ויש מתרצין בה שאף לדעת חכמים הוצרכה וכגון שנודע לו על זו וחזר ונודע לו על זו ולימד שמאחר שהוציאן בבת אחת אין ידיעה מחלקת ואלו הוציאן בזה אחר זה ידיעה כזו מחלקת כשני זתים הלב שאם אכלן בבת אחת אין ידיעה כזו מחלקת ואלו אכלן זו אחר זו ידיעה כזו מחלקת כמו שביארנו בפרק כלל גדול:

זרעוני גנה כלומר שאין נאכלין שאלו נאכלין שיעורם בכגרוגרת אבל זרעונים שאין נאכלין ואין ראויים אלא לזריעה שיעורם בפחות מכגרוגרת כל אחת כפי מה שראוי לזרוע ממנה ומתוך כך אמר זרע קשואין שנים ר"ל שני גרגרים זרע דלועין שנים פול המצרי שנים שכל אלו אין אדם רגיל לזרוע מהם אלא מעט ואע"פ שבזבל וחול הדק אמרו כדי לזבל כרישה אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשוב הוא כל שהוא זרוע אדם טורח לזבלו אף באחת אבל אין אדם טורח להוציא גרגיר אחד של זרעים לזריעה חגב חי טהור כל שהו שראוי הוא להצניעו לתינוק לשחק בו מת כגרוגרת כשאר אוכלין שהרי מותר הוא בלא שחיטה ואלו טמא מת בכזית שהמת והנבלה והשרץ שיעור הוצאתן כשיעור טומאתן אבל חי פטור שאינו ראוי אף לתינוק שמא ימות ויאכלנו והרי גדולים מצווים על הקטנים להפרישן מנבלות ואף לדעת האומר שאין מצווים מ"מ אין מאכילין אותו בידים שנ' לא תאכלו לא תאכילו:

צפורת כרמים והוא עוף טמא ידוע אצלם והיו מצניעין אותו לרפואה בין חי בין מת בכל שהוא ור' יהודה אומר אף חגב חי טמא בכל שהוא שמצניעין אותו לקטן ואין חוששין לשמא ימות ויאכלנו אדרבה מתאונן הוא עליו ומ"מ הלכה כחכמים ושאר המשנה כלה הלכה היא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: