מאירי על שבת קעא

המשנה השלישית מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה שנ' היו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה מנין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמר הר"ם פי' ממה שהזהיר על משכב האשה קודם מתן תורה בשלשה ימים ראיה כי כשתפול מן האשה שכבת זרע תוך שלשה ימים לבעילתה שהיא נטמאת באותה שכבת זרע ואם הפילה השכבת זרע תוך שלשה ימים הרי היא טהורה לפי שאותה שכבת זרע כבר נפסדה ולא תטמא בה ופסק ההלכה כי פולטת בשלישי טהורה ועוד נבאר זה בפרק שמיני ממקואות ומאמרו בהיותם כואבים ראיה כי היום השלישי קשה למהול כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה ורבו המכאובות ומפני זה התירו לרחצו במים חמין בשבת ואפי' הוחמו בשבת לפי שהיא סכנת נפשות:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין משניות שלפניה מנין לפולטת שכבת זרע בשלישי שהיא טמאה וכו' ביאור הענין הוא ששכבת זרע הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אלא שאינו מטמא במשא וכן אינו מטמא בגדים וטומאתו בין לנוגע בין לרואה ושניהם ראשון לטומאה כדין נוגע באב הטומאה אין בין נוגע לרואה אלא שהנוגע בכעדשה והרואה בכל שהו כמו שיתבאר במקומו ולמדת שהמשמש מטתו טמא ואף האשה טמאה כמוהו אלא שאין טומאתה מדין נוגעת בשכבת זרע שמגע בית הסתרים אינו מטמא אלא שדנו כל הראויה לביאה ששמשה כרואה קרי ואם טבלה לתשמישה ואח"כ פלטה שכבת זרע נטמאת בפליטתה ובלבד בשיעור שלא הסריח ושעדיין הוא ראוי לקלט להיות עובר נוצר ממנו שכל כשיעור זה שם שכבת זרע עליו ונטמאת היא בפליטתו וכן אחרים אם נגעו בו אבל משעבר עליו זמן שכבר הסריח ואינו ראוי עוד ליצירת ולד אינה טמאה בפליטתו וכן אחרים אין מיטמאין בו בנגיעה שכבר נפסדה צורתה ואע"פ שבאיש שפרש ממנו שכבת זרע הרי שכבת זרעו מטמאה כל זמן שהיא בלחותה בפליטת האשה אינו כן ובאו במשנה זו לבאר שכל שלשה ימים טמאה וסמכו לה ממה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה שנמצא שהקפיד הכתוב שלא ליתן תורה לבעלי קריין והפרישן שלשה ימים וברביעי נתן תורה והוא שבתחלת רביעי פרשו וקבלו תורה בשבת אחר שטבלו בליל שבת ומשום אנשים לא הוצרך לכך שבעל קרי אין טומאתו אלא טומאת ערב אלא בשביל הנשים ומחשש פליטה ואע"פ שלא הקפידה על שאר טומאות כגון נדה וזב ומצורע מפני שכל אלו לבם דואג עליהם אבל טומאה זו שבאה להם מחמת תענוג ובחירת תאוה הזהירם בכך כדי לקבל את התורה באימה ברתת ובזיע וכל שכן שלא הקפידה תורה על טבולי יום ולענין פסק אין הלכה כן אלא אם פלטתו בתוך שלש עונות היא טמאה וכן הנוגע בו טמא מכאן ואילך טהורה וכן הנוגע בו טהור ועונה זו פירושה או יום או לילה ואין עונת התשמיש בכלל ולמדת שאם ביום חמשי [שמשה] שיעור כל שתפלוט עד נקדת שחרית של שבת שהרי שלש עונות הם ליל חמישי ויום ששי וליל שבת כמו שיתבאר במקומו:

מנין שמרחיצין את המילה ר"ל שמחמין לו חמין אפי' בשבת מפני שסכנה היא אפי' ביום השלישי וכל שכן ראשון ושני שאלו לא נמול אין מקלין להחם לו חמין אלא ממתינין לו עד לאחר השבת אבל כשנמול מרחיצין אותו שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כלומר שעדיין היו כואבים וכל שכן שהיו כואבים בראשון ושני אלא שהיו נמלכים בעצמם אם יעשו אם לא יעשו וכשהגיעו לשלישי ודנו בעצמם שאם לא יעשו באותו היום אף הם מתרפאים למחרתו נמנו וגמרו להרגם אלמא כאב של מילה ושאר הפצעים אף בשלישי הם וכ"ש בראשון ושני וכן הלכה:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מדרכי הקדושה והפרישות שלא יהא אדם משמש מטתו ביום ובבית אפל מותר ותלמיד חכם שיודע בעצמו שנזהר מן הכיעורין ועוצם עיניו מראות ברע מאפיל בטליתו ודיו: