מאירי על שבת קסג

חרס כל שהוא חושש לסכנת חבורה או לכשפים ידועים אצלם שהיו שולטים במי שהיה דרכו לקנח בחרס אסור אף בחול ששמירת עצמו מן הסכנות בכלל המצוות הוא אבל במקום או באדם שאין לחוש לכך מותר אף בשבת ואע"פ שהוא קרוב להשיר שער דבר שאין מתכוין מותר שהרי אף בנזיר אמרו שהוא חופף ומפספס ביד אלא שאינו סורק במסרק כמו שיתבאר במקומו:

היו לפניו צרור וחרס מוטב לקנח בצרור אע"פ שאינו בר טלטול שכל לגבי קינוח בר טלטול הוא ומוטב לו משיקנח בחרס אם מצד הסכנות שהזכרנו אם מצד השרת נימין ואם הוא מאגני כלים שהוא חלק ואין בו סכנת חבורה ולא השרת נימין מקנח בחרס שיש עליו תורת כלי ולא בצרור ואף אתה מפרשה במקום שאין בו סכנת כשפים:

היו לפניו צרור ועשבים מחוברים מקנח בעשבים בעוד שהם מחוברים ואין גוזרים שמא יתלשם ומשום משתמש במחובר לקרקע אין כאן איסור שכל שאין גבוהים מן הקרקע שלשה טפחים מותר להשתמש בו במחובר וכן באילן מותר להשתמש בסמוך לארץ פחות משלשה כמו שיתבאר בשלישי של עירובין והילכך מותר לישב על גבי עשבים בשבת שלא אסרו אלא בעוזרדין וקנים שהם קשים ונשברים מהרה ולמדת לפי דרכך בפי' שמועה זו שבשבת היא אמורה ואתה צריך לפרש על מה שאמרו מקנח בעשבים ולא בצרור והקשו עליה ממה שאמרו המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות ר"ל שינים שהכרכשא תלויה בהם עד שתרצו כאן בלחים כאן ביבשים צריך אתה לפרש שכך הוא מקשה היאך יקנח בעשבים בשבת והרי אף בחול אסור ותירץ שלא נאסרו בחול אלא ביבשים הא בלחים מותר ובשבת מקנח בעשבים בחבורן שהרי לחים הם ויש אומרים בהפך מפני שהיבשים אין בהם משום תלישה וכך היא בפירושי ההלכות אלא שאין הדברים נראין ויש מפרשה בשבת ובעשבים תלושים אלא שיש לתמוה היאך יחלוק האחר לומר יקנח בצרור ולא בעשבים אלא שהם מפרשים שהלחים חותכין את הבשר וי"מ כל השמועה בחול:

לעולם יקדש אדם עצמו בנקיות כמה שאיפשר לו ואל ישהא את נקביו בשום צד שכל העושה כן רוח רעה ורוח זוהמא שורין עליו ואף אם מוצא עצמו שטבעו עצור ואינו יכול לטהר עצמו כמה שצריך לו יהא משתדל בכל כחו להכין עצמו לכך וכ"ש כשהוא עומד לילך לסעודה והוא שאמרו הצריך ליפנות ואכל דומה לתנור שהוסק על גבי אפרו וזהו תחלת ריח הפה אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחלת חולי מעים אכל ולא הלך ארבע אמות אכילתו מרקבת וזו היא תחלת רוח רעה רחץ ולא סך שמן תחלה דומה לזולף מים על גבי חבית רחץ בחמין ולא שתה מהם דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים רחץ בחמין ולא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו באור ולא הכניסוהו במים:

אבנים של בית הכסא יש מי שפוסק ברה"ר אסור להוליכם בפחות פחות מארבע אמות אבל בכרמלית מותר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק תשיעי בעזר הצור:

אמר ר' עקיבא וכו' כבר ביארנו על פרק זה שעיקר הכונה בו מה שהתחיל לבאר בסוף פרק כלל גדול ובפרק המוציא בעניני השיעורין שבהם יתחייב המוציא בכל דבר ודבר ושלא יושלם זה החלק עדיין עד שיצטרף עמהם פרק המצניע ומ"מ נתגלגלו בזה הפרק הרבה ענינים שלא מן הכונה כלל ופירשו גדולי הרבנים שמתוך שהיה לו לשנות מנין שמרחיצין את המילה וכו' שהוא מצרכי שבת נתגלגלו בה כל האחרות שנאמרו בלשון מנין ולא יראה לי כן שהרי אף זו טפלה היא ושלא מן הכונה שלא היתה הכונה בפרק זה אלא בחיוב שיעור ההוצאה על הדרך שביארנו ועיקר הדברים שמאחר ששנה בסוף פרק המוציא ענין הוצאת כלי חרס והביא בו מקרא דרך אסמכתא גלגל דברים אלו שבכל אחת מהן הביאו עליה מקרא דרך אסמכתא ושלא במכוין לאותו ענין וכל שכן ממה שהיה צריך לשנות מוציא משמשי ע"ז שהוא חייב בכל שהוא ולהביא עליו מקרא של ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכן יראה לי עוד ממה שהמקרא שהביאו בסוף פרק המוציא נדרש במדרשות על עניני ע"ז לא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד להדליק נר לפני ע"ז ולחשוף מים מגבא לזלף לפני ע"ז ונתגלגל מזו לענין ע"ז וממנה לכל הדומים לה הנאמרים בלשון מנין ושהוא מביא עליהם מקראות דרך אסמכתא ואמר על זה:

והמשנה הראשונה אמר ר' עקיבא מנין לע"ז שהיא מטמאה במשא כנדה שנ' תזרם כמו דוה צא תאמר לו מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא אמר הר"ם פי' טומאת משא הוא כי מי שנושא דבר שהוא מטמא במשא אפי' שלא נגע בו אלא שיהיה בינו ובינו דבר מבדיל כיון שיהיה כובד אותו הדבר הטמא עליו טמא ובתחלת סדר טהרות ביאר הדברים המטמאין במשא ומה שאינן מטמאין ושם נזכור הראיות כלם ור' עקיבא סובר כי מי שנשא ע"ז נטמא ואפי' היתה בקופה וכיוצא בה וחכ"א כי אינה מטמאה אלא במגע והנוגע בה בעצמו הוא נטמא והראיה שהביא ר"ע שהיא מטמאה במשא מאותה הראיה עצמה אומרי' חכמי' שהיא לא תטמא לאיברים והוא אמרם אקשייה רחמנא לנדה שאינה מטמאה לאיברים וכמו שיד הנדה ורגלה כשהן קטומין אינן מטמאין משום נדה כמו כן חלק מצורת ע"ז אינו מטמא אלא כלה היא המטמאה במגע כשרץ שאינו מטמא אלא במגע כאשר נבאר בתחלת טהרות והמשילה הכתו' לשרץ כאמרו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא וטעם מה שהלכו חכמים בטומאת עבודה זרה לקולא לפי שהיא מדרבנן והעקר אצלנו כי כל מה שהוא מדרבנן ונוכל להקל או להחמיר שנלך בה להקל והלכה כחכמים:

אמר המאירי מנין לע"ז שהיא מטמאה אדם הנושאה במשא אע"פ שאינו נוגע בה שנאמר תזרם כמו דוה ובע"ז הוא אומר כן מה נדה מטמאה במשא שהרי הוקשה לזב כדכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו וזב מטמא במשא דכתיב וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא והנושא אותם וכו' והרי אף הזב במשמע אף ע"ז מטמאה במשא:

זהו ביאור המשנה ומ"מ אין הלכה כן אלא מטמאה היא את האדם במגע אבל לא במשא כשרץ שנ' שקץ תשקצנו מה שרץ אינו מטמא במשא אלא במגע אף ע"ז כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכותל מפסיק בין ביתו לע"ז ומשתמשים בה שניהם ונפל אותו הכותל אסור לבנותו ועד עכשיו מותר היה בתשמישו שהרי אנו עסוקים בשכל הכותל לישראל כגון שהיה ביתו בנוי ובנה הגוי סמוך לו בית לע"ז ולא בנה שם אלא שלשה כותלים והוא נסמך על הרביעי בכותלו של ישראל ועכשיו נפל הכותל אסור לבנותו שהרי בונה בית לע"ז אלא כונס ארבע אמות לתוך שלו עם עובי הכותל ובונה וביארנו במקומו שממלא את הריוח היזמי והיגי וכיוצא בזה שלא להרויח לע"ז היה הכותל שלו ושל ע"ז כגון שבנאוה שניהם לשם בית ואח"כ בנה הגוי שאר כותליו לע"ז או שבנה הנכרי את כלה ונמלך אח"כ ועשאה ע"ז ידון מחצה על מחצה ואינו כולל בריחוק ארבע אמות אלא חצי עובי הכותל ודבר זה כלו כשהבית עצמו נעבד והוא שאמר אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ כלומר במגע אבל לא במשא כמו שביארנו במשנה ואין צריך לומר שאסורים בהנאה אפי' חלקו של ישראל לדעת גדולי הרבנים אלא שגדולי המפרשים חולקין להתיר של ישראל בהנאה כל זמן שהוא מכיר חלקו כמו שביארנו במקומו ומ"מ אם אין הבית עצמו נעבד אע"פ שייחדו לעבודת אלילים שהכניס בתוכה מותר הבית בהנאה אחר שהוציאם ואין טומאה באבניו ועציו ועפריו כמו שביארנו במקומו ואי אתה יכול לפרש את המשנה בבית שע"ז בתוכו שהרי אין הבית אלא משמשי ע"ז והיאך יאמר בהם ר"ע כנדה ולטמא במשא והרי במשמשי ע"ז לא נחלקו כלל שאין טומאתן אלא כשרץ: