מאירי על שבת קנז

אמר המאירי המשנה השלישית ואף היא מענין שהזכרנו בתחלת הפרק המוציא עור כדי לעשות קמיע והתבאר בגמ' שאין שיעור זה אלא לאחד ממיני העור והוא שאמרו שלש עורות הן מצה וחיפה ודפתרא מצה כמשמעה ר"ל שלא נתעבד כלל לא במלח ולא בקמח ולא בעפצים אלא שהוא עדיין לח בלא שום עיבוד והוא נקרא בסוגיא זו בושלא וזה שיעורו כדי לצור בו משקלת קטנה שהיה דרכם לכרוך משקלות העופרת בעור שלא יפחת ופירשו על המשקולת ריבעא דריבעא דפומבדיתא רובע הליטר' ושיעורה בשקל:

חיפה הוא שנמלח כדי לנגב העור אבל לא נתנוהו בקמח ומים שרגילין ליתנו שם אחר המליחה וכל שכן שלא תקנוהו בשחיקת העפצים שרגילין לתקנו בהם אחר הקמח וזהו שהוזכר עליו במשנה זו כדי לעשות קמיע והוא מועט משיעור ראשון:

דיפתרא הוא שנמלח והשהו אותו אח"כ בקמח ומים אבל לא תקנוהו בשחיקת עפצים וזה שיעורו כדי לכתוב את הגט ופירשו גדולי הרבנים שהוא שיעור מועט שבכלם וי"מ שהוא שיעור מרובה ואע"פ שהוא חשוב יותר מן האחרים והיה לו למעט בשיעורו מתוך חשיבותו טעם הדבר מפני שכל הדברי' אנו הולכין בהם אחר מה שרגילי' לעשות בהם וכשאין בו שום עיבוד הוא ראוי לכריכ' משקלות וכשנתנגב על ידי מליחה ולא נתנוהו בקמח ולא תקנוהו בעפצים דרכן של בעלי קמיעין לחזר אחר עורות אלו וכשהוא מליח וקמיח אע"פ שאינו מתוקן בעפצים ראוי לכתוב בו את הגט ואם נשלם העבוד לגמרי והוא שנתקן בעפצים הרי הוא עור גמור ודינו בחמשה על חמשה כשיעור טומאתו והוא הנקרא קרטבלא והיה לו לומר ארבעה עורות אלא שלא נתעסק אלא באותן שלא נתקנו לגמרי וי"מ קרטבלא שבשלוהו ברותחין ונתקשה עד שנר' לישב עליו ומפרשים שאם נתקן בעפצים אינו בכלל עור אלא בכלל קלף ואינו נראה כן שעיבוד העור אין מדקקין אותו כלל אלא מעבדין אותו בכסותו להיותו עור שאינו ראוי לכתוב בו ספר תורה ותפלין ומזוזות ותקון עפצים שלו אינו אלא על הדרך שנוהגין עכשיו לתקנו בשחיקת קליפת עצי ארזים ודומיהם ואינו ראוי לכתיבה אלא לכתיבת הגט שכותבין אותו על הרבה דברים ואין חוששים בו לקיום הכתב אלא שתראהו לבית דין ויתירוה במעשה בית דין שלהם ועוד שהרי עידי מסירה כרתי כמו שיתבאר במקומו הא מ"מ יראה שכל שנתדקדק ונגרד עד שנעשה ראוי לכתיבה אעפ"י שנתעפץ אינו בכלל עור אלא הרי הוא גויל ודינו לענין זה כקלף: