מאירי על שבת קנה

המוציא טיט שיעורו בכדי לעשות פי כוש ר"ל לסתום פי הכוש הנקרא ווירט"יל שרגילין בכך מצד שהוא מתרחב יותר מדאי וסותמין אותו בטיט ותוחבין העץ הארוך שטווין בו לתוך הטיט והולמו שם בשיעורו והטיט נשאר סבי' הנקב ונשאר שם העץ הלום במדתו ויש גורסין פי הכור ויראה לפרש כן בכדי לחדש פי הכור שהפתילה יוצאה דרך בו וי"מ לעשות ממנו נר קטן הראוי לצרוף בו הנחשת וי"מ לסתום בו נקב שנותנין המפוח לתוכו ומדביקין אותו בטיט כדי להכניסו בדוחק להעמידו הלום לשם ומלת לעשות לפי' זה ולפי' ראשון ביאורה לסתום וע"ד מה שאמרו בפרק זה בזפת וגפרית כדי לעשות בו נקב ושמא תאמר אחר שהטיט ראוי לשיעור מועט כזה היאך שיערו בשופכין שחיוב הוצאתם מפני שראויות לגבל את הטיט לרביעית והיה לנו לשער בהן כל שיכול לגבל בהן בכדי לעשות פי כוש הואיל וכל עצמן אין חיובן אלא מפני שראויות לגבל בהן את הטיט אינו כן שכל שלא נתגבל אין אדם טורח לגבל מתחלה לעשות פי כוש אבל כל שנתגבל אדם מוציאו לכך:

ומה שנאמר בסוגיא זו אטו מצניע לאו מוציא הוא ותירצוה בתלמיד שאמר לו רבו וכו' ואע"פ שאינה צריכה לנו לענין פסק כך פירושה שאמר תחלה בד"א במוציא אבל מצניע אינו צריך שיעור אלא שיעורו בכל שהוא הואיל והחשיבו בהצנעתו והיה המקשה סבור מצניע בלא הוצאה ושאל אטו מצניע לאו מוציא הוא והיאך יתחייב בהצנעתו בלא הוצאה וא"ת במצניע והוציאו קאמר היה לו להזכיר כן וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו חייב בכל שהוא ותירץ שלא רצה לשנות והוציאו שיהא במשמע שהמצניע עצמו יוציא מפני שרצה לחדש בו דין שיתחייב בו אף בלא הצנעתו והעמידה בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה לו ורבו מלקט מה שהוא מפנה ומצניע ואח"כ הוציא זה התלמיד מה שרבו הצניע ואמר מידי דחשיב לכל חייב אף בלא הצנעת רבו והוא שאמר בד"א במוציא כלומר בלא הצנעה שאי אתה יכול לילך בה אלא בשיעורה אבל כל שיש שם הצנעה אפי' לא היה הוא המצניע אלא רבו חייב הוא בכל שהוא כמצניע עצמו ולא שיהא סבור כר' שמעון שאמר נתחייב זה במחשבתו של זה שאין בשאר בני אדם כן אלא בתלמיד שהוא נגרר אחר דעת רבו ומחשיבה בדעתו בהצנעת רבו וזהו שאמר אבל במצניע חייב בכל שהוא אף זה שאינו מצניע ונמצאו שלש מחלוקות בדבר שר' שמעון סובר שאף בשאר בני אדם אומרים נתחייב זה במחשבתו של זה ותנא של סוגיא זו סובר ששאר בני אדם פטורין אבל תלמיד אצל הרב ושראה או ידע בהציעת רבו חייב ותנא של פרק המצניע שהזכירו בה והוציאו משמע דוקא כשהוציאו המצניע סובר שאף תלמיד אצל הרב פטור וכן הלכה ולעולם אין שום אדם מתחייב בהצנעת אחר ויש בסוגיא זו הרבה פירושי' לבעלי החבורים והפירושים איש על מקומו:

המשנה השניה המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקפה גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה ר' יהודה אומ' כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין המוציא קשר מוכסין חייב נייר מחוק כדי לכרוך בו פי צלוחית קטנה של פוליטון אמר הר"ם פי' גמי הוא הגומא ובעברי תיבת גמא תלאי כמו בית יד שיתלה ממנו ונפה ידועה והיא דקת הנקבים וכברה היא שנקביה רחבים יותר וקשר מוכסין הוא הסימן שכותבין לוקחי המעשר ובעלי המכס להודיע כי זה פרע מה שנתחייב ושיעורם שתי אותיות וקרא אותו קשר כמו שקוראין אנשי דורנו הרשמים והצורות שמחשבין בהם הפנקסין עקר אלרו"מי בלשון ערבי ובלשון עברי קשר הרומיי ונייר ידוע ונייר פסול שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב ופוליטון מר דרור והוא המוסק ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השניה והוא מענין שהזכרנו בשלפניה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אזן לקופה לאחוז אותה בו גמי כדי לעשות תלאי לנפה וכברה ר"ל לתלותו בו והוא שיעור מועט מעשיית אזן לקופה עד ששאלו בגמ' שאף בחבל נשער בתלאי לנפה וכברה לחומרא ותירץ כיון דחדיק במנא לא עבדי אינשי כלומר שהחבל אוכל העץ ומתוך כך נזהרים שלא לעשות ממנו תלאי לכלי עץ הדקי' כגון נפה וכברה אלא לקופ' שמעשיה רכין שנעשי' מלולבי תמרים ואין החבל אוכלתן אבל הגמי עושין ממנו תלאי לנפה וכברה שהם קלים ודבר מועט סובלם:

ר' יהודה מחמיר בשניהם לומר ששיעורן כדי ליטול ממנו מדת מנעל קטן להראותו לאומן לומר כזה אני צריך וי"א לקשור טרסיותיו זו בזו שלא ישמט המנעל מרגלו והלכה כחכמים:

נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסים והוא שדרך המוכסים להיות אחד עומד במקום אחד קרוב יעיר ואחד עומד ברחוק שאם עבר ההולך על המכס ולא פרעו במקומו יהא זה חוזר וגובהו ומתוך כך כשזה פורעו לראשון במקומו נותן לו סימן שיראהו לשני והיה המנהג אצלם שהיה כותב לו שתי אותיות גדולות יותר משלנו על הנייר והוא כשיעור שתי אותיות שלנו עם בית אחיזה שלהם ר"ל הגליון והוא הנקרא בסוגיא זו גם כן לובן ולפיכך שיערו בהוצאתו כשיעור זה: