מאירי על שבת קנ

כבר ביארנו במשנה שהשוחט אב מלאכה ושחיובו משום נטילת נשמה ומתוך כך חייב אף בנוחר ומעקר ומ"מ אם כיון בשחיטה כדי לצבוע את בית השחיטה שיהו בני אדם רואים אדמימות הדם ובאים ולוקחים ממנו הרי זה חייב אף משום צובע:

כבר ביארנו במשנה שהמולח והמעבד מלאכה אחת הן עד שאמרו על אחת מהן שאינה מן המנין והוא שאמרו אפיק חדא מנייהו ועייל שרטוט וזה שהוצאנו אחת מהן לא מן החיוב אלא מן המנין וכל מולח ומעבד שניהם חייבים ומתורת מלאכה אחת ומ"מ דוקא במולח את העור אבל מולח את הבשר אינו חייב משום מעבד שאין עיבוד באוכלין ולא סוף דבר במולח להכשיר לאכילה לבד אלא אפי' במולח ליבשה לצרך הדרך או להעמידה זמן מרובה שמ"מ אין עיבוד באוכלים להתחייב בה משום מלאכה אלא שמ"מ אסור:

השף בין העמודים ר"ל עמודי אבנים יפות שבונין אותם בחלונות של היכלות ובני אדם עומדים ביניהם וזה שף ומחליק ביניהם כדי שיהא המקום ערב ונוח ליושבים חייב משום ממחק המגרר ראשי כלונסות במגרה כדי להשוות ראשיהן למדה שהוא מכוין לה חייב משום מחתך והממרח רטיה ר"ל שמחליק תחבושת על המכה חייב משום ממחק והמסתת את האבן ר"ל שמחליקה אחר שנחצבה חייב משום מכה בפטיש שזהו גמר מלאכה ויש שואלים לפי' זה והרי יש לחייבו גם כן משום מחתך ומשום ממחק שהרי הוא מחתכה ומחליקה עד שפירשו בזו אף משום מכה בפטיש אלא שעיקר הדבר שאחר שנחצבה והושוית למדתם אין בה עוד משום מחתך שהרי נעשה הכל ודין ממחק אין כאן שאין הכונה בה להחליקה להיות תשמיש שלה נוח לו כענין ממרח רטיה ושף בין העמודים ומוחק את השער מן העור להחליקו ואין זה אלא נוי בעלמא ואין כאן אלא גמר מלאכה וכבר ביארנו שכל שהוא נעשה לגמר מלאכה אף בלא כונת שום מלאכה חייב משום מכה בפטיש:

הצר בכלי צורה ר"ל שנשלם הכלי וזה עושה בו צורה לנאותו הואיל ואין הכלי צריך לה כלל הרי זה הכאה בפטיש ולא סוף דבר בהשלמת הצורה אלא אף בהתחלתה וכמו שאמרו במסכתא זו הצר צורה כל שהוא שכל שהוא גמר מלאכה אין הגמר נעשה בפעם אחת לבד שאף הכאה בפטיש הוא מכה וחוזר ומכה וכן כתבוה גדולי המפרשים וי"מ הצר בכלי של צורה ר"ל שחותם את הדפוס וטובעו בשעוה ובדומה לה עד שנעשית שם הצורה בפעם אחת וזהו גמר מלאכה לאומן לראות בתכלית פעולתו היאך נזדמנה לו:

אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע"י ניפוח חיובו משום מכה בפטיש ואף זו לאו דוקא בנפוח אחרון אלא אף בהתחלת הנפוח:

הנוטל ראשי חוטין היתרים ותלויים בקצוות היריעה או קסמין גסין שנארגו בה בלא מתכוין ומדקדק בהן ונוטלם לאחר גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ודוקא כשהוא קפיד עליהם ליטלם:

הכותב אות אחת גדולה שיש במקומה כדי לכתוב שתים פטור אבל אם מחק אות אחת גדולה לכתוב בה שתים חייב שהמחיקה אין חיובה אלא על דעת הכתיבה העתידה לבא והרי כיוון לכתוב שתים וזה חומר במוחק מבכותב:

דרך האורגים שמותחין החוטין תחלה על יתדות זו מכאן וזו מכאן כמדת ארך היריעה שהוא רוצה לעשותה או על הכלי העשוי לארוג בו והוא הנקרא מסכת ואח"כ שובט בשבט על החוטין שיתפרקו החוטין זה מזה ויתישרו למקומם החוטין זה בצד זה ושובט זהו תולדת מיסך והמדקדק את החוטין תמיד בשעת האריגה להפרידן בידו זה מזה הוא תולדת אורג:

כל אלו אבות מלאכות שהזכרנו יש הרבה דברים נכללים תחתיהם הן בפרט המלאכות הן בשיעוריהן הן בשאר דברים וכלן יתבארו במקומן בפרקים הבאים אחת לאחת בעזר הצור:

המשנה השלישית יעיד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע מצניעין כמהו הוציאו בשבת חייב עליו חטאת וכל שאינו כשר להצניע אין מצניעין כמהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו אמר הר"ם פי' כשר להצניע ר"ל שהוא ראוי להצניעו ולשמרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר ומצניעין כמהו ר"ל כי מנהג בני אדם להצניעו כי יש דברים אלו היו מצניעין אותם היו נשמרים ולא היו נפסדים אבל אין מצניעין אותם ואין משמרין אותם מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותם שם וכאשר יכלול זה הדבר אלו השני ענינים כל מי שהוציא מאותן הדברים והסחורות בשבת השעור שנבאר הוא חייב ואם אותו הדבר חסר אלו השני דברים שלא יהיה ראוי להצניע ושאין מצניעין אותו בני אדם ובא זה והצניעו אותו שהצניעו בלבד הוא חייב על הוצאתו ושאר בני אדם פטורין:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ואמר על זה כל הכשר להצניע כלומר אחר שכל הדברים אין חיוב סקילה וכרת וקרבן בהוצאתם אא"כ מוציא ממנו שיעור המועיל לאיזה דבר כמו שיתבאר אחר משנה זו ובפרקים הבאים הודיע תחלה שיש דברים שמצד שאינם ראויים לכלום אין חיוב בהוצאתם אפי' בשיעור גדול שאין גודל שיעורם מביא בהוצאתם תועלת ומעתה כל דבר שהוא ראוי ושיש לאדם בו איזה תועלת עד שדרך זה המצניע להצניעו ודרך שאר בני אדם להצניע כיוצא בו והוציאו בשבת חייב המוציא אפי' אותו שלא הצניעו ובלבד שיוציא כשיעור וכל שאין ראוי להצניע ושאין בני אדם מצניעין כמוהו ומפרש בגמ' כגון עצי אשרה שהן איסור הנאה ודם נדה שלא ידעו בה שום תועלת ובא זה והחשיב אותו דבר והצניעו הרי הוא חייב בהוצאתו ושיעור אין כאן שלא נתחייב אלא מתוך מחשבתו והרי החשיבו במה שהוא ואין שיעור למצניע שאין הלכה כדברי האומר לא אמרו כל השיעורין אלא למצניעיהן ושאר בני אדם פטורין:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר: