מאירי על שבת קמח

המחתך את הירק אחר שנתלש חייב משום טוחן וכן המבקע את העצים לעשות מאחת שתים או שלש כדי להדליק בהם את האור והוא הנקרא כאן דסלתי סלותי ואם הוא קפיד על מדתו כגון שהיה צריך למדת טפח וזה העץ עבה או ארוך יותר מטפח וממעטו כדי להתקינו לצורכו חייב משום מחתך האמור בעור וי"מ בסלות סלותי עצים שעומדים שיבי שיבי וכשמפרקן זו מזו מוציא מביניהן קמח דק והוא שעושהו כטוחן ואין הדברים נראים שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ ואין הוא טוחנו אין זה אלא כשובר חבית מלאה קמה והקמח יוצא ועוד שאין חיוב טחינה אלא כשצריך לאותה טחינה וזה כשמפרקו אינו צריך לאותו קמח אלא אין הדברים אלא כדעת ראשון ונראין הדברים כשמחתכן לעצים דקים וכן בסילקא שמחתכה דק דק ומתוך כך התירו קניבת ירק ביום הכפורים ונתפרשה בחתיכות גסות שאין בהם דין טחינה וי"מ שלא התירו קניבת ירק אלא באותן שדרכן לאכל בלא פירור ואין הקניבה אלא הסרת קצת דברים קשים להתבשל ולא שהן פסולת אלא אכל קשה להתבשל והדברים צריכים עיון ולענין שמועתנו למדת מ"מ שכל שמדקדק את הדבר עד שעושה מאחת שתים ושלש הוא תולדה של טוחן והוא הענין במחתך את הירק כמו שביארנו:

מי שהשליך יתד לח לתוך התנור כדי ליבשו חייב משום מבשל ואע"פ שאינו מתכוין אלא לחזקו וליבשו מ"מ מתוך לחות המים שבתוכו הוא מתרפה תחלה עד שהמים כלים ומתיבש ורפויו הוא לו כעין בישול לחייבו לענין שבת משום מבשל אע"פ שלענין בשולי גוים אנו הולכים בה אחר תכלית הכונה שהוא חזוק הכלי ושלא לדונו כבשול כמו שביארנו בשני של ע"ז וכן הדין בכלים העשויים מעץ לח וכן מי שהתיך את הזפת אע"פ שמתקשה לשעתו אחר התכה חייב משום מבשל וכן כל כיוצא בזה:

העושה את החבית בשבת חייב שבע חטאות שהרי מתחלה חפר את הקרקע ליטול את העפר וזו אינה מן המנין שאינו צריך אלא לעפרה אלא שאחר שנטל את העפר הוא שוחקו הדק והרי טוחן ואח"כ בורר את הצרורות הנשארות הרי שתים ואח"כ מרקדו בנפה הרי שלש ואח"כ מגבל וחייב משום לש הרי ארבע ואח"כ עושה את הכלי ומחליקו ונמצא ממחק והרי חמש ואח"כ מבעיר את האור כדי לצרף את החבית בתוכו הרי שש ואח"כ מצרפו בתוכו והרי מבשל ואם היה צריך לגומא אף אתה מחייבו בשמונה מצד שאתה מוסיף עליו החפירה ובתנור חייב בשמונה אלו השבעה שהזכרנו ועוד אחרת שאחר שצרפו טחו בטיט על גביו להבליע חומו בתוכו ולחזקו והוא גמר מלאכה שלו ונמצא מכה בפטיש מה שאין כן בחבית שגמר מלאכתו בא מאליו:

עשה כוורת של קנים חייב אחת עשרה שתים בקציצת הקנים שהוא זומר וצריך לעצים וחייב משום קוצר ומשום נוטע וכשאספן נעשה מעמר וכשמברר את הפסולת מתוך האחרות נעשה בורר משהחליקו נעשה ממחק וכשחתכן אחת לשתים ושלש נעשה טוחן וכשהשוה את מדתן נעשה מחתך הרי שבע הסך את הבית הרי הוא מיסך והרי שמונה הכניס הערב בתוך השתי משעשה שני בתים נתחייב משום עשיית נירין הרי תשע וכשחבר קנה אצל חבירו נעשה לו אורג הרי עשר וכשחתך לאחר האריגה ראשי הקנים היוצאים הרי הוא מכה בפטיש הרי י"א ואם עשה לו שפה הוסיף לו שנים תפירה וקשירה שהוא צריך לקשור אחר התפירה ולא נתחייב אחד מאלו משום עשיית כלי ר"ל משום בנין שאין בנין בכלים:

הטווה צמר על גבי בהמה בשבת אינו חייב לא משום גוזז ולא משום מנפץ ולא משום טווה שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך ואע"פ שאמרו שטוף בעזים וטווי מן העזים ודרשו כן ממה שכתוב טוו את העזים שמשמע בגופן של עזים ודרשו שהיו שוטפין ומדיחין אותו על העזים וטוים על העזים מ"מ חכמה יתירה שאני אבל שאר העולם אין דרכן בכך והרי הוא מלאכה כלאחר יד ופטור אבל אסור:

התולש את הכנף או איזה נוצה מן העוף חייב משום גוזז והקוטמו והוא שאחר התלישה נוהגים לחתך את הנוצה מצד ראשה דק דק כדי להניחה בכר וכסת חייב משום מחתך והמורט והוא שאחר שקטם סביב קנה הנוצה כרצונו מורט בידו כל הנשאר כדי להשאיר הקנה בלא נוצה לארוג ממנו כובעים חייב משום ממחק שהוא מכוין להחליק הנוצה עד שתהא ראויה לכובע:

זה שביארנו שהתולש חייב משום גוזז גדולי הרבנים פירשו בתולש נוצה מכנף עוף החי אלמא מן העוף המת אינו חייב ואין הדברים נראין שמאחר שהתולש חיובו משום גוזז הרי חיוב גזיזה בחיים ובמיתה שוים הם שהגזיזה אין חיובה מצד עקירת דבר מגדולו שנחייבהו דוקא בחיים שאם כן היינו קוצר אלא חיובו אף לאחר מיתה ובדרך גזיזה הא דרך קצירה לא שאין קצירה אלא בגדולי קרקע וכן התבאר בתוספתא ר"ל שהגוזז אף לאחר מיתה חייב והוא שישנו בה הגוזז את הצמר או את השער בין מן בהמה בין מן חיה בין מן החי בין מן המת אפי' מן השלח שלהן חייב ומעתה אף התולש כנף מן העוף חייב אף לאחר מיתה ומעתה מחיים ולאחר מיתה שוים הם בגזיזה מקום שנאסרה מחיים אף לאחר מיתה כן ומקום שהותרה לאחר מיתה אף מחיים כן ומכאן הורו גדולי הדורות שלפנינו שהשוחט את העוף ביום טוב מותר לתלוש את הנוצה שבצוארו שהרי לאחר שחיטה אתה מתירו לתלוש את כלה ואין חלוק בתלישה בין מחיים בין לאחר מיתה וכשם שמחיים שלא לצורך יום טוב אסור כך לאחר מיתה וכשם שלאחר שחיטה לצורך יום טוב מותר כך מחיים ומ"מ גדולי המחברים אסרו [והוציאוה ממסכת בכורות בסוגיא הבאה על משנת השוחט את הבכור עושה מקום לקפוץ ומ"מ יש לפרשה יפה לשטה זו וכבר ביארנוה במסכת יום טוב]: