מאירי על סנהדרין פה

יתבאר במשנה שניה שבית הסקילה היה גבוה שתי קומות והיה הנידון עומד לשם וידיו אסורות ואחד מן העדים דוחפו על מתניו וזהו דחייה הנזכרת בתלמוד והיא היא ירייה הנזכרת במעמד הר סיני ואם מת בדחייה זו לא היו צריכים לרגימה כלל שנאמר סקול יסקל והיא הרגימה או ירה יירה והיא הדחייה ואם לא מת בדחייה זו העדים מגביהין אבן גדולה שהיתה שם ומשליכין אותה על לבו ואם מת אין צריכין לרגימה אחרת ואם לא מת רגימתו בכל ישראל עד שימות אבל סמיכת ידי עדים ודיינין על ראש הנידון לא היתה אלא במגדף שהעדים והדיינים סומכין ידיהם על ראשו ואומרין לו דמך בראשך שאתה גרמת לעצמך מפני שנאמר בו וסמכו כל השומעים וכו' אבל שאר הרוגי בית דין לא היתה שם סמיכה זו כלל:

היוצא ליהרג אחר שהתודה ונתקרב למקום מיתתו משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו עליו וישתכר ולא ירגיש במיתתו כל כך ונשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן ואם לא התנדבו בא משל צבור וכן האבן שנסקל בה והעץ שנתלה בו והסייף שנהרג בו והסודר שנחנק בו וכן הסודר שמניפין בו והסוס שרץ עליו ומעמידו הכל בא משל צבור והרוצה להתנדב יתנדב ופתילה ששורפין בה אין צריך למנותה שהרי אין בה שוה פרוטה:

כבר בארנו שאחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו אבל אם לא זיכה עדיין אלא שאמר שיש לו לזכותו ונשתתק או מת קודם שיגלה טעם זכויו הרי הוא כמי שאינו:

המסית אינו בכלל שאר הרוגי בית דין שהרי אין צריך התראה כמו שביארנו ושמכמינין לו עדים אחורי הגדר וכן לא היה כרוז יוצא לפניו כלל שהרי אם יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו כלל ואם יצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו ואין טוענין לו ואין מהפכין בזכותו כלל: