מאירי על סנהדרין נו

חורגו כבר בארנו במשנה שאע"פ שאינו פסול לבניו ולחתניו לאשתו מיהא פסול שהאשה כבעלה או שהבעל כאשתו ושתי לשונות האמורים כאן שזה אמר בעל כאשתו וזה אמר אשה כבעלה אין ביניהן מחלוקת כלל אלא מצד הלשון שיש גורסין בעל כאשתו אמרינן אשה כבעלה לא אמרינן כלומר בעל כאשתו ואין מעיד לבעל חורגתו שהרי הוא כחורגתו אבל מעיד הוא באשת חורגו שאינה לו כבעל ובפומבדיתא אמרו בהיפך שאשה כבעלה ואינו מעיד באשת חורגו אבל אין בעל כאשתו ומעיד לבעל חורגתו ולמדו מן התורה שאשה כבעלה והוא הדין לבעל כאשתו וי"א שהאשה כבעלה וכן הדין שהרי קנינו היא וכגופו דמיא אבל בעל אינו קנוי לה אלא שמדברי סופרים עשאוהו גם כן כאשתו ובתלמוד המערב השוו בהן את המדות ונוסח דבריהם רבא עבר בחד אתר אשכח ר' יוחנן יתיב ומקשי תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה ובעל כאשתו וכל שביארנו באשת חורגו בדיני ממונות אלא בנכסים שאין לבעל רשות בהם שאם בנכסי מלוג הרי יש בהם זכות לבעל וכן נשי כל הקרובים לא הוצרכו לשאול בהם כלום לענין דיני ממונות שמאחר שבניהם פסולים לו והוא להם הרי הם ראויים לירש ונמצא פיסולם מחמת עצמם ובעלי קרובות אשתו שאדם כשר בהם אע"פ שאפשר שיש בהם זכות לאותן הקרובות ומהן לבעליהן כגון שעבוד כתובה שמא ימות הוא בחייה ואותן הקרובות יורשות אותן ומהן לבעליהן כתבו הגאונים שאין פוסלין בכך אחר שאין הזכות מבורר שמא תמות היא בחייו ואף אם ימות הוא בחייה שמא יש שם נכסים אחרים ויש מי שחוכך מיהא בנכסים המיוחדין בתוך השטר כגון ששעבד שדה בפרט והעדות על אותו שדה וראוי להחמיץ בכל כיוצא בזה את הדין:

אחי האח כבר בארנו במשנה שכשרים הם זה לזה כיצד רחל שנשאת ליעקב והוליד ממנה יוסף וחנה נשאת לאלקנה והוליד ממנה שמואל מתה חנה ומת אלקנה ונשאת חנה ליעקב והוליד ממנה רחבעם שנמצא רחבעם פסול ליוסף ופסול לשמואל הרי מ"מ יוסף ושמואל כשרים זה לזה:

אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה שכל שאני פסול מחמת אישות מעיד אני לשאר קרוביו כמו שביארנו ואין זו הרכבה טבעית אלא הרכבה שכנית כמגופת החבית לחבית:

אשתו ארוסה אע"פ שאם מתה אינו יורשה אינו מעיד עליה שכבר נתקרבו הדיעות ונפסל להעיד לה בין לחוב בין לזכות כשאר הקרובים אלא שמ"מ מעיד הוא לקרוביה וכן כתבו גדולי המחברים מ"מ אם היתה אשת כהן לא אונן ליאסר באכילת קדשים ביומו ולא מיטמא לה וכן היא אינה נאסרת באנינותו בקדשים שהיא אוכלת בבית אביה ולא מיטמאה לו ר"ל שאינה מצווה בכך שאם מתורת רשות הרי לא הוזהרו כהנות בטומאה ונשואה מיהא מצווית בכך שמצוה להטמא בקרובים ואע"פ שגדולי המחברים כתבו שכדרך שאינה מוזהרת שלא ליטמא כך אינה מצווית ליטמא לקרובים עד שלדבריהם לאו דווקא נקט הכא בארוסה לא מיטמא לו דהוא הדין לנשואה כמוה היא תימה היא אלא וודאי בארוסה דווקא ופירשו שאינה מצווית בכך או שמא לא מטמאה לו פירושו ברגל שהכל חייבין לטהר את עצמם מתה אינו יורשה ואם מת הוא גובה כתובתה ודוקא בעיקר כתובה ובדכתב לה וכמו שהארכנו בענין זה בראשון של מציעא:

כבר ביארנו במשנה שגיסו בכלל פסולי עדות הוא ובניו וחתניו ולמדנו ממנה שלא סוף דבר בבעלי אחיות שנפסלו זה לזה אלא אף בעל ראשונה לבעל שניה כגון בעלה של דינה לבעלה של רחל וודאי כך הדין בחתנו של ראובן לבעל דינה דמה לי בעל אחות חמי מה לי בעל אחות חמותי שכל קורבא שמצד אישות אע"פ שקורבא זו שמצד אישות משני צדדין היא הואיל ויש ראשון מצד אחד נפסלו ולא הוכשרו אלא בעלי שניות כמו שכתבנו וזהו דעת גדולי הפוסקים והמחברים ומ"מ יש לשאול בה שהרי אמרו כאן בשמו של ר' יוסי גיסו לבדו ונפסקה הלכה כמוהו ומ"מ הם השיבו שלא אמר גיסו לבדו אלא להוציא בניו שמאשה אחרת ואע"פ שבשאר הקורבות שמצד אישות כן כמו שכתבנו באחי האח תפש הענין בגיסו והוא הדין לשאר ולשון תלמוד המערב מעיד כן שם אמרו גיסו אית תנאי תני יש לו בנים וחתנים ואית תנאי תני אין לו בנים וחתנים מאן דמר יש לו בנים וחתנים מאותה אשה מאן דמר אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שלא אמר ר' יוסי גיסו לבדו למעט את הבן אלא למעט את החתן שהרי בן גיסו נכלל הוא בבעל אחות אמו ומ"מ הוא ממעט את חתנו אף מאותה אשה והטעם חד בעל כאשתו אמרינן תרי לא אא"כ בבעלי אחיות או בעלי אמה ובתה ונמצא לדעתם שאין הלכה כסתם משנתנו בגיסו אלא חתנו כשר ונמצאו כל בעלי קרובות כשרים חוץ מבעלי אחיות או בעלי אמה ובתה ונמצא בעלה של רחל לבעלה של דינה או חתן ראובן לבעל דינה כשרים זה לזה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכמו שכתבנו במשנתנו:

גדולי המפרשים הפריזו על מדותיהם לומר שזה שאמרו גיסו לבדו ולא בניו וחתניו לא בא אלא למעט בנים וחתנים שמאשה אחרת כדברי גדולי הפוסקים אלא שהוסיפו עליהם לומר שכל האחרים יש להם פסול בנים וחתנים אף מאשה אחרת חוץ מאחי האח שאין להם שום שיכות בנחלה אבל כל האחרים יש בהם צד נחלה ופירשו כל הסוגיא על דעת זו:

ומפני שיוצא לנו מדבריהם חדוש גדול לענין הוראה אני רואה לכתוב תורף פירושם שבהלכה זו כדי שנדון לפי מה שתראה הראיות חזקות או חלושות או הפירוש מקובל או רחוק מן הדעת ובחן ענין המאמר ואל תשא פני איש וזהו תורף פירושם אלו הם הקרובים אחיו ובנו וחתנו שיש כאן שני בראשון אחי אביו ובנו וחתנו שיש כאן שני בשני וכל אלו נוחלין ומנחילין ובין בבניהם ובין בחתניהם יש צד ירושה והלכך נוגעין בעדותן הם ואחי אמו פסול להעיד הוא ובנו וחתנו ואע"פ שאין נוחלין הואיל ומנחילין ואפילו בנים מאשה אחרת שאם ימותו הם יירשם אחי אמו ומאחי אמו יפלו לאמו ובעל אחותו פסול להעיד לו שהבעל כאשתו והרי הוא ראשון בראשון הואיל ואותו בעל אחותו נחלו אע"פ שאינו מנחילו ובנו וחתנו אפילו מאשה אחרת שהרי יש כאן שיכות נחלה שאם ימות תירשנו אחותו ומאחותו לבעלה ומבעל אחותו לכל בניו ובעל אחות אביו הוא ובנו וחתנו ואפילו מאשה אחרת שכלם נקראים בני דודו וכמו שאמרו ביבמות פרק כיצד כ"א ב' אשת אחי האב מן האב ערוה אשת אחי האב מן האם שניה וגזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם ואמרו שם טעמא מאי כלהו דודי קרי להו דדודי בדודי מיחלפי הכא נמי כל מי שישמע שקורא אותו דודו לא יבין אם הוא בעל אחות אמו או אחי אמו או אפילו אחי אביו הלכך פוסלין לבניו ולחתניו וחתניו פסולים משום בעל כאשתו או משום גזירה דחתנים לאחי האם ובעל אמו בגמרא מפרש מפני מה שנה בנו הואיל והוצרך לשנות בנו שנה בעל אמו או שמא משום חורגו שרצה לשנות לבדו שנה בבעל אמו הוא בבנו וחתנו וזה שלא הקשה בגמרא חתנו היינו בעל אחותו מפני שמשום בנו לא שנה הוא אמו דהיינו אחיו ומשום חתנו נמי דהיינו בעל אחותו אלא שהקשה מבנו והוא הדין לאחרים ומ"מ תירצוה לאחי האח ר"ל בנים שמאשה אחרת ואע"פ שאין לומר בהם דודו קרו להו שבעל אמו אינו מוחלף באביו ושיכות נחלה אין בה כלל אעפ"כ נפסלו משום קורבת אחיו מן האם שנוחלין זה את זה וחתנו גם כן פסול להעיד לו אע"פ שאין שם צד נחלה שהרי אחים מן האם לא נוחלין ולא מנחילין משום בעל אחותו אבל חתנו מאחות האח כשר שאין זה קרוי בעל אחותו ורב חסדא ורב ירמיה לא נחלקו אלא באחי האח אבל בבעל אחות האח מודים הם או שמא ר' ירמיה פסל בבעל אחות האח משום בעל כאשתו ורב חסדא שהכשיר באחי האח סובר שלא הועילה בהם כלום קורבת אחיו הואיל ואין לומר בהם טעם דודי בדודי שבעל אמו אינו מתחלף באביו הלכך כשרים לו וחמיו הוא ובנו וחתנו ואין לומר מה בא חמיו להשמיענו שלא הייתי דן שלא לומר בעל כאשתו אלא בשאר הבא מכחו כגון בעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו שכל אלו הבעלים משום שאר הבאים מאליהם הוא אבל חמיו כל הפסלות אינו בא אלא מצד אשתו ואשתו שאר הבא מחמת קדושין הוא ובשביל כך הוא שונה חמיו ובנו וחתנו שיש בהם צד ירושה שהוא נוחל את חמיו מפני אשתו אע"פ שאינו מנחילו ואפילו בנים מאשה אחרת שהרי אחי אשתו הם מהאב ונוחלין זה את זה וא"ת הרי שמענו במשנתנו בבעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו שאר הבא מחמת הקידושין שכמו שבעל אחותו פסול לאחי אשתו כך אחי אשתו לבעל אחותו ואין פסולו אלא משום קידושי אשתו וכן כלם אפשר שזה התנא לא סדר המשנה בהפוך שאם כן לא ישנה בעל אחותו שהרי מחתן בעל אמו שמענוהו ולא בעל אחות אמו שמבנו של גיסו שמענוהו וכן הרבה אלא מילי מילי קתני ומפרש את שיש בהם צד ירושה כל שיש בהם חשש גזרה וגיסו הוא ובנו וחתנו אפילו מאשה אחרת שהבעל כאשתו והיא דעתה מתקרבה לגבי אחותה לפי ששתיהן יורשות זו את זו ובניהן יורשין אמותיהן וגם לאותן בנים שמאשה אחרת מתקרבת דעתה להם שהרי יורשים אותם אחיותיהם וכיון שפסולים אצלה פסולים אצלו שהבעל כאשתו ואף לרב חסדא שהכשיר באחי האח של בעל אמו פוסל באחי האח של גיסו משום דודי בדודי מיחליף ואפילו בשני קידושין ועד עכשו לא שמענו במשנה בעל כאשתו אלא בשאר דחד קדושין כגון חמיו ועכשו בא ולימדנו אף בשני קדושין אמר ר' יוסי זו משנת ר' עקיבא וכו' בא להכשיר גיסו ובעל אחות אמו ובעל אחותו שאין בהם שיכות נחלה ובברייתא אמר הוא בעצמו גיסו לבדו ולא בא למעט אלא בנים מאשה אחרת שלא נאמר אחי האח פסולין בה אבל בנו וחתנו מאותה אשה שזהו בעל אחות אמו מודה ר' יוסי שלא נחלק אלא בגיסו אבל בבעל אחות אמו מודה ר' יוסי שהרי ר' חייא שהוא מונה שמנה אבות שהם כ"ד עם בניהם וחתניהם כר' יוסי הוא סובר כמו שנאמר בגמרא והרי אין כאן שמנה אבוה אלא בבעל אחות אמו אלמא שיש בגיסו בנים וחתנים אף לר' יוסי וכדברי גדולי הפוסקים זהו תורף דבריהם ואתה תבחר ואם עלינו אתה סומך תפוש לשון ראשון וכמו שסדרנו הכל במשנה:

אחי אשתו לא הוזכר במשנה והטעם שלא הוצרך לו כלל שאם מצד עצמו הינו בעל אחותו אם משום בנו הינו בעל אחות אביו אם משום חתנו לסתם משנתנו שפוסל בחתן גיסו וכשיטת גדולי הפוסקים הרי הוא בעל חתן גיסו על הדרך שהיה ר' יוחנן קורא לר' שמעון בן לקיש גיסו על שהיה בעל אחותו ומ"מ לשטת גדולי הרבנים אין פסול בחתנו אבל שאר השנויים כלם הוצרכו או משום עצמו או משום בנו או משום חתנו חוץ מבעל אמו ובנו וחתנו ומתוך כך שאל עליו בגמרא כמו שביארנו הכל במשנה:

מי שהחתים שטרו בעדים פסולים אע"פ שמסרו בעדים כשרים לא עשה כלום שאע"פ שאמרו עידי מסירה כרתי דווקא בשאינו מזוייף מתוכו ושמא תאמר מה אתה צריך לכך והלה לא אמרו עידי מסירה כרתי אלא בגיטין אבל לא בשאר שטרות וא"כ אין לדבריך מקום אלא לגיטי נשים ומה ענינה בכאן ולא עוד אלא שגדולי הפוסקים הביאוה בכאן לענין מתנה תדע שאין הפסק מוחלט בזה כל כך אלא שיש פוסקים אותה אף בשטרות ואף לדעת הפוסק שאינו כן אלא בגיטין י"מ בה בגיטין ושאר שטרות הדומים לו והם אותם שגוף המעשה נעשה בשטר והיא היא עיקר הקנייה כגון שטר מתנה ולא בא למעט אלא שטר מכר וכיוצא בה שאין גוף המעשה נעשה בה ואינה אלא לראייה בעלמא:

האוהב והשונא כבר ביארנו שכשרים הם לעדות ומ"מ לדין פסולים ולא עוד אלא אפילו שני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה אסור להם לישב בדין זה עם זה:

זה שכתבנו בקרוב ונתרחק שהוא כשר דוקא שמסירת העדות והעדות הכל היה אחר שנתרחק אבל אם נמסר לו העדות בשעת הפסול אע"פ שנתרחק בשעת העדות פסול ואין צריך לומר ברחוק בשעת מסירת העדות שנתקרב בשעת העדות מעתה היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול וכן פקח ונתחרש פתח ונסתמא שפוי ונשתטה אבל אם לא היה חתנו בשעת מסירת העדות ונעשה חתנו ומתה בתו בשעה מסירת העדות כשר כללו של דבר כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר אע"פ שנפסל בין מסירה לעדות וכל שתחלתו או סופו בפסלות פסול ומעתה צוואת שכיב מרע שיצאה בבית דין ועידיה קרובים למיתנא ורחוקים לבניו פסולה שהרי בשעת מסירת העדות פסולים היו למצווה ומ"מ מקצת גאוני הראשונים הכשירוה הואיל ואף בשעת מסירת העדות היו כשרים לזוכים לקצת רבותי ראיתי שאף הפוסל לא פסל אלא בשנעשה כן דרך טעות שהיה חושב שכשרים הם אחר שהם רחוקים לבניו אבל אם נתברר שיודע היה בפיסולם אלא שכיון לצוות לפני קרובו שלא לפרסם את ענינו לזרים שלא להשביע את בניו כשרים ומדין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והרי הענין דומה למה שפסקנו בפרק חזקת הבתים בשכיב מרע דאמר אל תגלו מתנה זו עד לאחר מותו שאין בה משום מתנה טמירתא ואף הם ספרו לנו שמנהג קבוע היה בנרבונה להכשיר קרובם בצואת שכיב מרע מפני שאדם רוצה לעשות כן בצנעה:

התבאר בבתרא בפרק מי שמת שמי שהיה יודע עדות לחבירו עד שלא נפסל בעבירה ואח"כ נפסל בעבירה שאפילו יצא עדותו בחתימת שטר אינו מעיד על כתב ידו ואף אם נתקיימה עכשיו אין דנין בה אא"כ נתקיימה חתימתו שבשטר זה בבית דין קודם שנעשה גזלן אבל אם נפסל מחמת קורבא כגון שנעשה חתנו הוא אינו נאמן על כתב ידו אבל אחרים מקיימין אותה עכשיו ודנין על פי אותה עדות שהפסול מחמת קורבא אין חוששין שמא זייף אבל הפסול בעבירה חשוד לזייף ושמא משנעשה גזלן חתם לקצת גדולי הדורות ראיתי שכל שבאו לדין והביא האחד עד שנמצא קרוב או פסול ונגמר הדין לפסול את העדות ואח"כ נתרחק ובא להוציאו עכשיו לדין שאינו נאמן שכל אדם עשוי להחזיק את דבריו והרי הוא כעין נוגע בדבר:

בתלמוד המערב התבאר שאם כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה אם נתערבו המתנות ר"ל שלא בירר מה שנותן לזה ומה שנותן לזה השטר פסול אף לרחוק וכבר הארכתי בענין זה בבתרא פרק נוחלין: