מאירי על סנהדרין מא

המשנה החמישית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה ופרשוה גדולי המחברים בין נשים ופלגשים והדברים נראין בנשים לבד ופלגשים כמה שירצה שהרי כשאמר לו הנביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה שש נשים היו וודאי פלגשים היו לו ואעפ"כ אמר לו ואוסיפה לך כהנה וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם ועוד ראיה מאבישג השונמית שלא אמר לה אסירת לי אלא למה שאמרה לו נסבן ור' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו ואין הלכה כן אלא כר' שמעון שאפילו אחת והיא מסירה את לבו לא ישאנה ולא נאמר לא ירבה אלא שאפילו הם כאביגיל לא ישא אלא שמונה עשרה ומ"מ יכול הוא לגרש ולישא תחתיהן כשירצה אלא שאין אנו מתירין לו כן כמו שיתבאר בגמ' ואף באחת לא יהא מצוי אצלה תמיד שאף זה בכלל הסרת הלב הוא:

וכן לא ירבה לו סוסים אלא בכדי מרכבתו ואין לו להוסיף ביתר מן הצריך אפילו אחד לרוץ לפניו שאם הרבה ביותר מכדי מרכבתו לוקה על כל סוס וסוס אלא שכדי מרכבתו בריוח מותר ופי' בגמ' לאפוחי כלומר שמנהיג סוס אחד עם סוסו שכשיתבטל האחד ירכב על השני והאחד ינוח עד שלא יהא לו צער ברכיבתו ולשון לאפוחי הוא מענין מנוחה ויש גורסין לאפושי והוא מענין מנוחה גם כן:

וכן לא ירבה לו כסף וזהב להניח בבית גנזיו אלא כדי ליתן אפסניא ר"ל בכדי שיספיק לו ולחיילותיו בריוח לפי המלחמות שיש לו לעשות ופי' בתלמוד המערב ובלבד באפסניא של אותה שנה אלא שהוא יכול להרבות וליתן באוצרות בית המקדש להיות מוכן לצרכי צבור לא נאסר אלא בבית גנזיו:

ודברים אלו כולם שלא להתגאות במלכותו יותר מדאי והוא הענין במה שאמר אח"כ שתכף שהומלך כותב או מכתב ספר תורה לשמו יותר על הספר שהניחו לו אבותיו או שכתב לעצמו מקודם שהרי מצוה על כל אדם לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ופירושו תורה שיש בה שירה זו ואי אפשר לומר שירה זו בלבד שהרי אין כותבין את התורה פרשיות כמו שהתבאר בחמישי של גיטין ואפילו הניחו לו אבותיו מצוה לכתוב הוא אחרת משלו אלא שאם הניחו לו אבותיו דיו באחת ויתר המלך על כל שאר בני אדם שאם לא הניחו לו אבותיו צריך לכתוב שתים אחת שמוליך עמו ואחת בבית גנזיו:

והתבאר בתלמוד המערב שזה שמוליך עמו מגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד ומניח זה שהניחו לו אבותיו או שכבר כתב לעצמו קודם שהומלך בבית גנזיו כשאר כל ישראל וזה שכותב לעצמו עושהו קטן שיוכל לתלותה בזרועו תמיד יוצא למלחמה והוא עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא אצלו ר"ל בדינין שהוא דן מעצמו מטכסיסי המלכות מיסב לאכילה ושתיה והוא כנגדו כללו של דבר אינו זז מלפניו אלא בעת שנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא וכיוצא במקומות אלו שאין ראויים לקריאה ואף אם לא הניחו לו אבותיו או שאבד הימנו כותב הוא שנים אחד לבית גנזיו ואחד לילך עמו על הדרך שכתבנו וכבר נאמר שם לבלתי רום לבבו מאחיו ולמד אח"כ שאע"פ שהתורה משתדלת שלא להרבות הוא בגאוה אין לעם להקל בכבודו לכך אלא שנזהרין להפליג בכבודו וליתן לו אימה יתירה:

אין רוכבין על סוסו אא"כ להצלתו של מלך כגון שהיה בסכנה ונטרפה השעה לילך ולעזרו כמו שיתבאר בפרק אחרון ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו והוא הדין לשאר כלי תשמיש המיוחדין לו ואף לאחר מיתתו מאבדין אותן בשריפת כליו ובעקור בהמתו כמו שיתבאר במסכת עבודה זרה י"א א' ובכלל איסור שרביטו וכתרו עבדיו ושמשיו ושפחותיו ונשיו ופלגשיו אלא שמלך אחר משתמש בפלגשיו כמו שביארנו באבישג וכל שכן בשאר הדברים חוץ מנשיו ופלגשים פירושו בלא כתובה ובלא קידושין ונשים בכתובה וקידושין ואין מסתכלים בו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר ולא כשהוא בבית המרחץ שדברים אלו כולן מקילין כבודו בפני הרואים וכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו מוטלת עליך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ובפרק אחרון יתבאר שרוכבין על סוסו לצורך הצלתו של מלך כמו שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה וכבר בארנו עיקר דבר זה בתשיעי של מציעא:

שפחה נכרית ולדה כמוה ואין לה קורבת אב כלל ונמצא אח יכול לישא אחותו והוא שאמרה תמר לאמנון דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך שתמר בת יפת תואר היתה וקודם שנתגיירה מעכה אמה ילדתה לדוד ולא היה לה קורבת אב:

כל עריות שבתורה אסור להתיחד עמהן חוץ מן הבן עם האם והבת עם האב והבעל עם אשתו נדה והזכור והבהמה כמו שיתבאר במקומו ובית דינו של דוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזרו על יחוד של פנויה:

כבר ביארנו בנשים שאינו מרבה משמונה עשרה ואילך וכסף וזהב אלא בכדי ספוק לחיילותיו בריוח וכן הסוסים עד כדי מרכבתו גדולי המחברים כתבו בשלשתם שאם הוסיף יתר מן הראוי לוקה וההדיוט נושא ברצונו ובלבד שיהא באפשר לספקם כראוי אלא שגדר גדרו רבנים וגאונים באלה ושבועה וחרם חמור שלא לישא אשה על אשה ופורץ גדר ישכנו נחש ופלגש מיהא הדיוט אסור בה ומלך שהוסיף בנשים וסוסים עובר על כל אחד מהם:

צריך אדם להזהר שלא לחזר אחר טעמי מצות עד שימוד עצמו שלא להקל בהן בידיעת טעמן דרך הערה אמרו מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מצות נתגלה טעמן מפני שלא היו מסורות אלא ליחיד ונכבד שבדור ולא היו הדברים נראין לצאת על ידן מכשול ואעפ"כ נכשל בהם גדול העולם והם לא ירבה לו נשים ולא יסור וכו' אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכן לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב מה כתיב בו ונשיו הטו את לבבו וכתיב ותעלה המרכבה ממצרים ומה שכתוב למען ידעו דורותיכם וכן כי ששת ימים עשה ה' וכן על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' אלו והדומים להם סבות שעברו ואין בהם מקום למכשול ומה שאמר גם כן כי יסיר את בנך אין בה מקום למכשול מפני שאין הדבר תלוי בו עד שיאמר אני אקח מהן ולא יסירו את לבב בני שאין לו צד מניעה בבנו או שמא ימות הוא והסרת בנו באה אחריו: