מאירי על סנהדרין רכד

כבר בארנו במשנה שאם היו בעיר הנדחת בהמת קדשים קדשי מזבח כגון עולות ואשמות ודומיהן ימותו ואין אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה שאף דמיהם אסורין ומאוסים שנאמר זבח רשעים תועבה ודברים אלו דוקא בקדשי רשעים שבתוכה אבל קדשי מזבח שהקדישום הצדיקים בתוכה אע"פ שנכסיהם אובדים יקרבו שהרי מה שחטאו בדירתם עמהם נתכפר להם באבוד ממונם ויש חולקים בזו אלא אף בשל צדיקים הואיל ונדחה ידחה:

זה שביארנו בקדשי מזבח שבה שימותו לא סוף דבר קדשים גמורים שאינו חייב באחריותן אלא אפילו היה הוא חייב באחריותן אין מפקיעין אותן מדין שלל שמים וכמו שכתבנו במציעא בענין אונאה שאף אותן הקדשים שהוא חייב באחריותן יש להם אונאה וכן אפילו קדשים קלים אע"פ שאין בהם מעילה כמו שבארנו בראשון של קמא שמ"מ אחר הקרבת אמוריו אינו זוכה בהם אלא משל שמים ושלחן גבוה ואין זה שללה ואפילו הומם שהרי מ"מ אם הומם צריך פדיון ואין צריך לומר בקדשים שמאליהם דינן שימותו כגון חמש חטאות המתות:

זה שבארנו במשנה בבכור ומעשר בהמה שהתמימים ימותו והבעלי מומין יהרגו יש חולקין לפסוק כרבינא שאף הבעל מום שלל שמים הוא ומ"מ ינתן לכהן שבעיר אחרת וכן בתמימים ומה בין אלו לקדשים קלים שבקדשים קלים אם הוממו צריכין פדיון ובכור ומעשר בהמה אם הוממו אין צריכין פדיון אלא נאכלים לבעלים כמו שבארנו במסכת יום טוב ואעפ"כ לא יצאו מכלל שלל שמים:

עסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובגבולין אם לא נפדית פטורה מן החלה הא אם נפדית חייבת בחלה שמא תאמר אחר שמעשר שני בגבולין פטור מן החלה נמצא שהוא ממון גבוה וא"כ במה אמרו בו שיגנז ואי אפשר לומר במעשר שני בירושלים שחזר לשם ממון בעלים שהרי ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת ואם של עיר אחרת שהעלוהו קודם שהודחה לירושלים ואח"כ הודחה ולמה יגנזו הרי קלטוהו מחיצות ירושלים שלא לצאת עוד משם לישרף אלא שינתן ליורשיו לאכלו לשם ואם בשנטמא שאינו ראוי לאכילה יפדה שהרי אע"פ שאין פודין מעשר שני בירושלים אם נטמא מ"מ פודין ואף בפירות הנלקחים ממנו כן כמו שביארנו במציעא פרק הזהב על כרחך אתה מפרשו בטהור שהעלוהו לירושלים קודם שהודחו ואם תשיבני קליטת מחיצות תפתר בשנפלו ואין שם חומה ומחיצות לאכול דאוריתא ר"ל שלא לאכול מעשר שני אלא לפנים מן החומה ומחיצות לקלוט שלא ליפדות אחר שנכנס לירושלים ולא נטמא אפילו הוציאוהו משם מדרבנן ואלו היה מעשר שני דעלמא היה נפדה והיינו אומרין שלא אמרו מחיצות לקלוט לעכב פדייתו אלא בשיש מחיצות אחר שאינו אלא מדברי סופרים אבל זה שהוא עיר הנדחת והיה בו היתר אכילה קודם שנפלו מחיצות הרי הוא ממון הדיוט ויגנז ובדין היה לישרף אלא שחוששין לזילות של מעשר ואינו ממון גבוה ליפדות:

בפרק הזהב יראה שאף במעשר שני דעלמא כל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ואין אומרין בדאיתנהו גזור בדליתנהו לא גזור ומתוך כך יש שאין גורסין כאן דנפול מחיצות אלא לעולם בטהור וכדרבה דאמר מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כלומר ומאחר שאין קליטת מחיצות לעכב פדיון בהוצאתן אלא מדרבנן לענין עיר הנדחת לא העמידו דבריהם והרי הוא ממון בעלים ושריפה כשאר השלל וכן עיקר ואין גורסין הלכך מיכלה לא אפשר וכו':