מאירי על סנהדרין קעט

נביא שהוחזק שצוה מכח נבואתו לעבור על איזה דבר מצוה מדברי תורה או מן התלמוד יש צדדים שאנו חייבים להאמין בו ויש צדדים שאנו צריכים שלא להאמינו ולהכחיש את נבואתו וכיצד הוא הדין בענינים אלו כל שצוה לשנות דבר אחד לעולם כגון שהתנבא שאין החמץ אסור בפסח הן דרך נבואה בעקירת אותה מצוה הן דרך פירוש שהיא משל לדבר אחר או שלא ניתנה אלא לפי הזמן אפילו בלאו אחד או בעשה אחד או שהתנבא בתוספת מצוה על התורה שלא מדרך גדר או הוראת שעה או לקיום שאר מצות אלא דרך נבואה חדשה וגזירה אלהית אפילו עשה אותות עליונות כגון העמדת חמה וכיוצא באלו מה שאי אפשר חס ושלום שאין השם מעמיד חמה לעוברי רצונו אפילו הפליג בכמה מופתים אין שומעין לו אלא מכחישין נבואתו אפי' הוחזק וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת מלמד שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה שהתורה נתנה בהסתפקות כללי לכל טבע ולכל מקום ולכל זמן ולא סוף דבר בדברי תורה אלא אף בדברי סופרים כגון שהתיר חמץ בשעה ששית או אסרו בחמשית שלא מתורת גדר אפילו אמר שאין תחום שבת אלא באלפים ואחת או שהוא באלפים חסר אחת שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה ומה שנאמר לא בשמים היא ונמצא בכל אלו מכחיש נבואתו של משה שנתפרסמה לנו בנבואה עולה על מדרגת כל נברא ושנחלקה נבואתו מכל נבואות שבעולם בהרבה מדרגות גדולות כמו שהתבאר בספרי גדולי המחברים ושלא נתלית האמנתנו בו באות ומופת שכל אותותיו לא נעשו לראיה על נבואתו אלא לצורך אלא שנתלית האמנתנו בו לחדוש שלמותו עם היות עינינו רואות ואזנינו שומעות בפרסום כללי כאמרו בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם והרי בין האמנת ענינו להאמנת שאר נבואות החלוק שיש בין הרואה את הדבר בעיניו למי שאינו רואה את הדבר אלא ששומעו מפי העד:

צוה הנביא המוחזק להוסיף או לגרוע או לעבור לפי שעה אם בהיתר ענין ע"ז הוא אין שומעין לו כלל אפילו צוה לעבוד ברגע זה ולבטלו לשעתו אפילו בלאוין שבו ואפילו בעשה כגון נתוץ מזבחותיו וגדוע אשריו וכיוצא באלו ובכלל זה כל שיעשה דבר לכונת הריסת פנה מפנות הדת כגון מציאותו ואחדותו יתברך והסתלק הגשמות ממנו וכדומים לאלו וכל שעשה כן הרי דינו כשלפניו צוה להוסיף או לגרוע או לעבור בשאר מצות לפי שעה ושלא לכונת הריסת פנה מפנות התורה על הדרך שביארנו אלא לאיזה צורך שומעין לו והוא שאמרו אליו תשמעון אפילו אמר לעבור על דברי תורה כגון אליהו בכרמל שהקריב בחוץ להכחשת נביאי הבעל וכן אלישע שאמר וכל עץ טוב הפילו אע"פ שהתורה אמרה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן אפילו צוה בדרך זה לחלל שבת שומעין לו וכן כל כיוצא בזה:

כל מה שכתבנו בענינים אלו הוא בנביא המוחזק או בשהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות אבל כל שלא הוחזק ואינו עושה עצמו נביא בנתינת אות אלא שבדברים בעלמא הוא אומר שהוא נביא בשאר מצות אין עושין בו כלום ובע"ז דנין אותו כמסית או כמדיח לפי מה שהוא כשאר הדיוטות:

המשנה הששית והכוונה בה לבאר ענין אשת איש על איזה צד דינה בחנק והוא שאמר הבא על אשת איש וכו' שאמרנו עליה שהוא בחנק הוא משנכנסה לרשות הבעל לשם נשואין אע"פ שלא נבעלה ופירושו אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל כמו שהתבאר ובת כהן יצאה לידון בשריפה כמו שהתבאר אבל בועלה בחנק וכן זוממיה שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב וכו' כבר בארנו בראש המסכתא שזה הפרק אמנם ענינו לבאר החלק הששי והוא בקצת אמונות מעניני העולם הבא ולהודיע בכל אלו שהוזכרו שנדונו בארבע מיתות בית דין שלא הופקעה נחלתם מכל וכל אע"פ שבחטאם מתו ביד בית דין ואולם נתערבו בזה מעניני החלקים הקודמים בעניני עיר הנדחת והיה ראוי לכללם בפרק הנשרפים עם דיני הנהרגים אלא שאחר שהם דינים של רבים ראה המסדר להניח את הענין עד כלות דברי הספר כלם והנה עלה בדעתי לכתוב על ספר בזה הפרק רוב עניני האמונות התוריות הראוי לחנך בהם את בניו ולהיות האמונה המוכרחת במציאות הדת חקוקה על לבם מבלי שאסתכל בזה לדעות הפלוסופיות ולסברות העיוניות ולענינים המוקשים או המופתיים רק אמונת הקבלה הדתית והתוריית לבד ואמנם טרם שאתחיל בזה הסכמתי לכתוב תחלה הדברים התלמודיים שבפרק ואחרי כן אשוב עליו ואכתוב מה שנכלל בו מן האמונות ולגלגל עליו שלמות מה שצריך להאמין על פי הדרכים הדתיים כאשר ייעדתי בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראתי שמו כתב הדת ואמנם לפי מה שהיתה הסכמתי לכתוב תחלה הדברים התלמודיים שבו יהיה ענין הפרק נחלק לשני חלקים הראשון במי שאין לו חלק לעוה"ב ומה שנתגלגל לבאר על זה והשני לבאר עניני עיר הנדחת וכל דיניה על השלמות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כל ישראל יש להם חלק וכו' פירוש כבר ידעת שכל שזכיותיו מרובין על עונותיו נקרא צדיק ושמעשיו שקולים נקרא בינוני ושעונותיו מרובין מזכיותיו נקרא רשע וכן ידעת בענין זה שאין הכל תלוי במנין לבד אלא אף לפי גודל העוונות או הזכיות יש זכות שהוא שקול כנגד כמה עוונות ויש עון שהוא שקול כנגד כמה זכיות וברוך בעל המאזנים ובא ולמד עכשיו שאף הרשעים יש להם חלק לעוה"ב אלא שנדונין כפי רשעם בגודל עונש ובאריכות זמן הראוי להם על פי המשפט הישר אא"כ בעבירות ידועות שנתפרשו כאן ומהם שנתפרשו במקומות אחרים כמו שיתבאר ולהודיע שלא כיון בזה להביא במאמרו מי שעובד ע"ז או כופר באלהות וכן כל שיחטא בפניות התוריות ובסודות הדתיות הביא ראיתו מאמרו ועמך כלם צדיקים כלומר שמאחר שהאמין מה שראוי להאמין עד שהוא מכלל העם אין רוב החטאים מפקיעין ממנו שם הצדיקים עד שיגורש מנחלת העולם הבא מכל וכל אלא נענש כפי רשעו ולא יקופח אח"כ שכרו ומדורו לפי כבודו בין רב למעט:

ואלו שאין להם חלק לעולם אבל נדונין לדורי דורות ברשעם לא יסורו ממנו הכופר בתחיית המתים או שאומר עליה שאינה מן התורה ר"ל שאינה אמונת הנביאים וכן האומר אין תורה מן השמים אפילו אמר כן על פסוק אחד לבד שמשה רבינו אמרו מפי עצמו ואפיקורוס והיא מלה כוללת הרבה ענינים ופרשו בה המבזה תלמיד חכם והרי בכלל זה המינים והם הכופרים במציאות השם ואחדותו ופשיטותו ועובד ע"ז אפילו דרך אמצעיות והמכחיש בנבואה או בידיעת השם אלא שמתוך שכל אלו אין להם מבוא בזה המאמר ולא הוצרך להזכירם פרשו בו שזה שהוצרכו להזכירו הוא לענין מבזה תלמיד חכם וכל שכן רבותיו שמתוך בזותו החכם יבזה את דבריו וחכמתו ויכפור בכל מה שראוי להאמין ונמצא שאף הכופר בפירושי התורה והוא תורה שבעל פה הוא בכלל זה וכל שהוא משומד אף לעבירה אחת והמבזה את המועדות והמחלל את הקדשים שכל אלו דברים יורו על צד כפירה לא מדרך היצר והתאוה וכן מחטיאי הרבים אפילו לדברים קלים וכן הפורשים מדרכי צבור אלא שקובע נמוס לעצמו אע"פ שאינו עובר עבירות וכן כל העושה עבירות ביד רמה ר"ל להכעיס ובפרהסיא ועל דרך כפירה וכן המטילים אימה יתירה על הצבור לנצוח ולשררה ולא לשם שמים וכן הכופר בביאת המשיח שכל אלו גורמים להרוס התורה וכלם בכלל אפיקורוס והוא שאמרו דרך כלל דבר י"י בזה זה אפיקורוס ומגלה פנים בתורה כלומר שלא כהלכה והוא שמפרש המצות בדרך משל כדי לעקור את המצוה ר' עקיבא אומר אף הקורא בספרים החצונים ר"ל שלא להבין ולהורות אלא על דעת לילך באמונתם וכבר ידעת מהם שאין מאמינים אלא במה שהעיון נותן וההקש מחייב:

והלוחש על המכה ר"ל שמרפא בלחישות ומיני כשפים ואע"פ שהם דברים המוניים אין קפידא כל כך בהם פירשוה בגמ' ברוקק ואומר על רקיקתו דברי תורה כגון כל המחלה אשר שמתי במצרים וזהו בזיון התורה בכללה וכו' שאלו היו הלחישות נעשות בכשפים כבר הם ממיני ע"ז ולא הוצרכו לשנותה והתבאר במקום אחר שהקורא על התינוק שלא יבעת או שמניח עליו ספר תורה או תפילין בשביל שיישן או שיתרפא לא דיו שהוא בכלל חברים ומלחשים ומכחשים אלא שהם בכלל כופרים בתורה שאין התורה רפואה לגוף אלא לנפש אבל הבריא שאומר פסוקים להגן על עצמו בזכות קריאתם ולהנצל בכך מן הפגעים הרי זה כדרך תפלה ומותר:

אף ההוגה את השם המפורש באותיותיו שלא מצד היותו מכוין ומאמין בהוראתו והוא היותו מחוייב המציאות אלא שהוגה כתבו דרך המוניות והוא שאמרו בגמ' דוקא בגבולין שהרי במקדש מותר וכן חלקנו עתה בלשון עגה ר"ל מעמד המון ועמי הארץ שאף זה דרך הדיוטות וי"מ לשון עגה לעוזות מלשון לעגי שפה שלא בלשון הקודש אבל כל שאר עוברי עבירות כגון ביאות אסורות ומאכלות אסורות שלא מצד ביזיון התורה אלא מצד היצר וכן החבלות ושאר פרטי המצות אע"פ שענוש עליהם כפי רשעו אחר שלא עשה תשובה יש לו חלק לעולם הבא כפי ענינו ויש הגדות כוללות באלה הרציחות ובעלי לשון הרע והכופרים במצות מילה והכל לפי הענין ולפי כוונתו בשעת העבירה ובמקום אחר הזכירו בקצת דברים קלים שאין להם חלק לעוה"ב וכללו בזה המכנה שם לחבירו והקוראו בכנויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון חבירו והבאור באלו שהם דברים יורו על פחיתותם ושאינו ראוי לימנות עם נוחלי העולם הבא:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שהוא נמשך לדברים תלמודיים אלו הן: