מאירי על סנהדרין קסו

כבר ביארנו שהזר ששימש והטמא ששימש שניהם במיתה בידי שמים אף מחוסר בגדים דינו כזר ואם עבד חלל וחייב מיתה בידי שמים והוא שאמרו וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והרי נמצאו זרים והוא הדין למיותר בבגדים כגון שלבש שתי כתנות או שני אבנטים וכיוצא באלו אף כהן ששימש בלא קדוש ידים ורגלים שחרית חלל ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו:

טמא ששימש יש בכללו טבול יום ששימש ואפילו מחוסר כפורים ושמא תאמר והאיך אתה מוצא באלו מיתה בידי שמים והלא הם בכרת מצד ביאתם למקדש בטומאה שאלו בטמא אתה יכול לפרשו בנטמא בעזרה ושימש ולא שהה כדי השתחואה ואתה מוצא עבודה בפחות משעור זה כגון שהפך בצנורא דרך יציאתו ר"ל שהפך אבר על גבי האש בצנור שבידו וקרב שריפתו שכל קירוב עבודה קרוי עבודה אבל טבול יום ומחוסר כפורים האיך הם במיתה בידי שמים ומהיכן הופקע מהם כרת מצד ביאתם ואי אפשר לומר שאינם בכרת בביאתם שהרי בתוספתא אמרו כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור ר"ל פתח העזרה אפילו מחוסרי כפרה זדונן כרת ושגגתן חטאת פרשוהו בשנכנס בשוגג ושימש במזיד או שנכנס בה דרך גגות ואין כרת אלא בנכנס דרך ביאה אלא שמכין אותו מרדות ודוקא בשלא שהה שאם שהה אין זה פחות מנטמא בעזרה וגדולי המפרשים פירשוה בשעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך בה מבחוץ ומ"מ בקצת מקומות יראה מדברי גדולי המחברים שאין שני אלו בכרת וכנגד התוספתא והוא שבמנין המלקיות בלאו שיש בו כרת לא מנו אלא הטמא שנכנס ואין לומר שהם כללו טבול יום ומחוסר כפורים בכלל הטמא שהרי במלקיות של חייבי מיתה בידי שמים הם מונים את שלשתם טמא ששימש וטבול יום ששימש ומחוסר כפורים ששימש ומ"מ בדין ביאת מקדש חייבו את הטבול יום בכרת ופטרו את המחוסר כפורים לדון בו שאם נכנס לעזרת ישראל אינו לוקה ושלא כדברי התוספתא וכן כתבו בפירוש במחוסר כפורים שאינו במיתה בעבודתו אע"פ שחלל ועבודתו פסולה ובענין המלקיות שבמחוייבי מיתת שמים מנו בו אף מחוסר כפורים ששימש והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו עליהם גדולי המגיהים והקשו עליהם ממה שאמרו במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובזבחים אמרו בבהונות של מצורע שיש בו כרת וכל שכן בביאת כולו ובבריתא השנויה כאן מנאוה עם אותם שבמיתה:

כל אלו שאמרנו שהם במיתה בעבודתם לא אמרוה בכל העבודות אלא בעבודה שאין אחריה עבודה והם זריקה והקטרה ונסוך היין ונסוך המים בחג וענין הזריקה כגון שהזה הזאת אחת בין בפנים בין בחוץ וענין ההקטרה שהקטיר על המזבח אבר או קומץ או לבונה אפילו היפך באיברים שלא נתאכלו והוא שהקטיר כזית או שהקטיר קטורת על מזבח הזהב משיקטיר כזית ובקטורת של יום הכפורים במלוא חפניו וכן שסידר שני גזירי עצים על המערכה שדינו כמקטיר אברים כמו שהתבאר במקומו אבל היוצק שמן על המנחה והבוללה בשמן והפותתה פתים והמולחה והמניפה והמגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חדה של קרן והמסדר שלחן בלחם הפנים או בבזיכין והמטיב את הנרות והמקבל דמים אין חייבין עליהם לא בזרות ולא בטומאה ולא במחוסר בגדים ולא בשאינו רחוץ ידים ורגלים וכן אם עשה אחת מאלו בחוץ פטור מן הכרת האמור במקריב בחוץ ובשוחט בחוץ מפני שכל אלו אינן גמר עבודה שהרי יש אחריהן עבודה שהרי יוצק ובולל ושאר האמורות במנחה הקטרת הקומץ באה אחר כלם ושלחן יש אחריה סלוק בזיכין והקטרתן והטבת הנרות יש אחר המדשנן שחרית הדלקה ערבית ומקבל דמים יש אחריו זריקה וכל אלו שאמרנו שאינן במיתה מ"מ ישנן באזהרה ולוקה עליהם:

כל לא תעשה שיש בו מיתת בית דין אין לוקין עליו אבל יש לאוין שיש בהם כרת בלא מיתת בית דין וכל שהתרו בהן למלקות לוקין עליהם והם עשרים ואחד יתבארו במקומם בע"ה ויש לאוין שהם במיתה בידי שמים ולוקין עליהם מפני שהם בלא תעשה שיש בהן מעשה והם שנים עשר ואלו הן א' האוכל את הטבל הן שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר הן עיסה שלא הורמה חלתה ב' כהן טמא שאכל תרומה טהורה אבל בטמאה לא שנאמר כי יחללוהו פרט למחוללת ג' זר שאכל את התרומה טהורה או טמאה הן תרומה גדולה הן תרומת מעשר הן חלה הן בכורים אחר שנכנסו לירושלים ד' זר ששמש במקדש ה' כהן טמא ששמש במקדש ובכללו טבול יום או אפילו מחוסר כפורים לדעתנו ואף גדולי המחברים מנאוהו עם אלו אע"פ שבהלכות ביאת מקדש פטרוהו ממיתה בידי שמים כמו שכתבנו למעלה ו' שתוי ששימש ז' פרוע ראש ששימש ח' יתבאר במקום אחר והוא קרוע בגדים ששימש ושני אלו אע"פ שלוקין עבודתן כשרה כמו שביארנו בפרק שני ט' מחוסר בגדים ששימש ובכללו מיותר בגדים כמו שכתבנו למעלה אבל מחוסר קדוש ידים ורגלים אע"פ שהוא במיתה כמו שביארנו למעלה אינו לוקה שאין בו אלא עשה י' יתבאר במקום אחר והוא לוי שעבד בעבודת כהנים י"א יתבאר במקום אחר והוא כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה י"ב כהן שנכנס לקדשי הקדשים שלא לעבודה אבל נביא שכבש נבואתו או שעבר על דברי עצמו או העובר על דבריו שהם במיתה בידי שמים אינו לוקה מפני שהם באים מכלל עשה שנאמר אליו תשמעון ערל שמתו אחיו מחמת מילה עבודתו פסולה ואינו חייב מיתה בידי שמים אלא שהוא לוקה אונן ר"ל יום מיתה וקבורה שעבד חלל עבודתו אלא שאין בו לא מיתה בידי שמים ולא מלקות ובכהן גדול עובד שאין אצלו אנינות כלל אלא שאסור לאכול קדשים כהן בעל מום שעבד לוקה וחלל עבודתו אבל אינו במיתת שמים כלל כל כהן שעבד מיושב עבודתו פסולה ואינו לוקה שאזהרה שלו אינה בלאו אלא בלשון עשה שנאמר לעמוד ולשרת ובכלל זה שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקרקע או בין ידיו ובין כלי שעובד בו ושלא יהא עובד אלא בימין:

מי שנהנה מן ההקדש בשוגג מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו ואם במזיד הרי הוא באזהרה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולוקה ואין בו דין מיתת שמים כלל: