מאירי על פסחים צב

האופה מיום טוב לחול נחלקו בו בסוגיא זו רב חסדא ורבה רב חסדא אמר לוקה שאין לו טעם הואיל כמו שיתבאר ואע"פ שהתירו בית הלל קצת דברים מטעם מתוך כמו שביארנו במסכת יום טוב ואם אנו מתירים מטעם מתוך שהוא נאמר מענין לענין כגון מהוצאת דבר שבאוכל נפש להוצאת דבר אחר שאינו אוכל נפש כל שכן שהיה לנו להתיר מטעם הואיל שהוא נאמר על אותו דבר בעצמו ר"ל על הפת שאפאו שאפשר שהוא בעצמו ראוי לו מ"מ כשאנו מתירים במתוך אין אנו מתירין אלא לקצת צורך כמו שביארנו שם אבל כל שאינו מכוין לצורך אע"פ שאפשר שיבוא לידי צורך בכניסת אורחים אין מפקיעין ממלקות העושה דבר הנעשה שלא לשום צורך יום טוב משום הואיל והילכך לוקה ובהתראה ואע"פ שהתראת ספק היא שמא יכנסו לו אורחים הרי מ"מ התראת ספק שמה התראה וכשנתברר שלא באו לו אורחים ונעשית מלאכתו שלא לצורך יום טוב לוקה ואתה צריך לפרשה בזמן שמקדשין על פי הראיה שאין היום טוב ספק חול או שמא אף בזמן הזה שאין השני אלא מנהג ואופה בראשון לשני לו או לשלישי שהוא חול גמור ואחר שסעד שאין בו כונה לאכילת היום שאם כוון לאכילת היום אע"פ שמרבה ביתר מכדי צרכו לצורך מחר לדברי הכל אינו לוקה ואף כשנתברר שהוא מכוין בדבר זה בפרט למחרתו ושלא לצורך היום ושאף הוא אמרה כן בפירוש מ"מ כל שלא סעד ראוי הוא לו כך כתבוה רוב המפרשים אלא שלדעתי כל שאמרה הוא בפירוש יש לפקפק בה אף לקודם שסעד ורבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה צורך היום הוא ואף לכשנתברר שאין לו אורחים ושהתראת ספק שמה התראה מ"מ צורך היום הוא:

וגדולי הפוסקים פסקו בה כרבה ממה שאמרו בסוגיא זו שמחלוקתם תלויה במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע של משנתנו דרבה דאית ליה הואיל כר' אליעזר ופירשו בה בהואיל דר' אליעזר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והדברים מתמיהים שהרי בגמ' משמע דמהואיל וכל חדא וחדא חזיא קאמר וכמו שהקשה רב פפא עלה דההיא דילמא עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא דבעידנא דקא אפי לה חזיא ליה וכן שכשהיו מקשים עליו לומר שטעמו של ר' אליעזר אינו מטעם הואיל וממה שאמרו בברייתא אמר לו ר' יהושע לדבריך הרי עובר הוא משום לא תעשה כל מלאכה ואם איתא לימא ליה טעמא דידי משום הואיל ואם מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עליה היאך הופקע איסור אכילתו מטעם זה אחר שבשעת האפייה לא נשאל עליה אלא ודאי מהואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר אלא שנראה שגדולי הפוסקים לא דקדקו בפרטיו של הואיל אלא מאחר שמצאו שר' אליעזר סובר הואיל הוא הדין בכולהו ומפני שזה צריך להזכיר בפירוש המשנה תחילה תפשוהו לפי דרכם וודאי לא נתלו דברי רבה בדברי ר' אליעזר אלא מטעם הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה ומ"מ מאחר שרבה כר' אליעזר ופסקנו כר' אליעזר הלכה כרבה:

וגדולי תלמידיהם פסקו כרב חסדא או מפני שמפקפקין לפסוק כר' אליעזר או שלא לתלות דברי רבה בדברי ר' אליעזר וכמו שאמרו בגמ' עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא התם דבעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחים חזי לדידיה לא חזי לא ואין הדברים נראין שאין דברים אלו אמורים אלא דרך דחייה ומשא ומתן:

ומ"מ אם אמרה הוא בפירוש שלצורך חול הוא עושה וקבל התראתו על כך יראה לי לפסוק כרב חסדא הא כל שלא אמרה בפירוש אלא שכבר סעד והרואים מכירים שלצורך מחר הוא עושה והתרו בו הלכה כרבה וממה שאמרו בגמ' אמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת כלומר שלדעתי אין כאן אלא איסור חכמים שטעם הואיל עושהו ספק ולא הזהירה תורה על הספקות ומאחר שאין כאן אלא איסור חכמים עירובי תבשילין מתירין אלא לדידך היאך עירוב מפקיע איסור תורה והוצרך רב חסדא לתרץ לו מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב ורבנן הוא דגזרי בהו שלא יאמרו אופין מיום טוב לחול ונמצא שאין העירוב מתיר אלא איסור חכמים והם דוחים את תירוצו מפני שהם סוברים שאף מן התורה צרכי שבת אין נעשין ביום טוב וכדקיימא לן בהכנה דרבה מדאורייתא ואם תמצא לומר שיש לחלוק בין הכנה הבאה מאליה להכנה שבידי אדם הם אומרים שאף בהכנה בידי אדם אסור מן התורה ממה שאמרו בשלישי של עירובין כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו נוטלו ובא לו בשני ומחשיך עליו אוכלו ובא לו והקשה לו והא קא מכין מיום טוב לשבת ותירץ מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה אלמא אף בדבר המוכן בידי אדם אין יום טוב מכין לשבת וא"ת מדברי סופרים הרי אמרו שם כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אלא אף מן התורה כן ואלמלא טעם הואיל לא היה עירוב מועיל בו:

זו היא שיטתנו ומ"מ יש אומרים שמן התורה ודאי צרכי שבת נעשין ביום טוב וזו של עירובין אינה אלא מפני שהוא כעין הכנה דממילא או מפני שאף מן התורה אין צרכי שבת נעשין ביום טוב אלא בדבר הראוי ליום טוב עצמו והנחת עירוב מיום טוב לשבת אינה ראויה ליום טוב עצמו שכבר קנה שביתה מערב יום טוב הא כל שראוי ליום טוב עצמו צרכי שבת נעשים ביום טוב מן התורה ורבנן הוא דאסרו ועירוב מועיל בה אף בלא טעם הואיל הא מיום טוב לחול אמינא לך דלא אמרי' הואיל כלומר שאין ראיה מכאן ולא עוד אלא שקצת מפרשים ראיתי סוברים שזהו המחלוקת בעצמו שנחלקו רבה ורב אשי בשני של יום טוב בטעם עירוב שלדעת רב אשי לכבוד יום טוב הוא נעשה וכדי שיאמרו מיום טוב לשבת אין אופין קל וחומר מיום טוב לחול אלמא מיום טוב לחול מיהא איסור תורה איכא ואין אומרים הואיל ולרבה לכבוד שבת נעשה וכדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יתרשלו בו מצד טרדת היום טוב ולא לכבוד יום טוב שהרי מיום טוב לחול אין בו איסור תורה ומטעם הואיל והם נעזרים מכאן לפסוק שלא כרבה ומ"מ לדעתנו אף רב אשי אינו חולק בטעם הואיל ואעפ"כ הרי אף לרבה מלקא הוא דלא לקי מטעם הואיל איסורא מיהא איכא ואנו צריכים להשתדל שלא לבא לידי איסור ולמדת מ"מ לדעתם שאין מכאן ראיה לפסוק לא כרבה ולא כרב חסדא ומ"מ אף הם מודים שהלכה כרבה ומטעם שכתבנו תחילה וכתבו בה גדולי הדורות שאם התחיל לבשל סמוך לחשיכה עד שאם יכנסו אורחים לא תהא ראויה להם עד מוצאי יום טוב שהוא חול לוקה אף לרבה:

ושמא תאמר אחר שפסקנו כרבה האופה לצורך גוים האיך לוקה משום לכם ולא לגוים וא"ת בדברים האסורים שאין ראויים לאורח ישראל ומה תאמר באין מזמנין את הגוי ביום טוב מגזרה שמא ירבה בשבילו אלמא שהתוספת יש בו איסור תורה שאם לא כן הויא לה גזרה לגזרה ואם נפרש אף זו בדברים האסורים ודאי כך פירשוה רבים אבל אינו נראה לי כלל שמאחר שהוא אמרה בלשון הרבאה ותוספת ודאי בקדרתו הוא אומר ובדברים הכשרים אלא שאפשר לתרצה שלא נאמרה אלא לאיסור לבד לא למלקות או שמא אף למלקות ומפני שאין כאן הואיל שמאחר שהוא מזמן מכין הוא כמה שצריך לאותו שזימן ואף אם יכנסו לו אורחים אינו מניח אותם שזימן כדי ליתן לאורחים אחרים ולא עוד אלא שאין זה דומה להואיל הנזכר כאן בדברי ר' אליעזר שזו לעצמו הוא מתקן ובשעת עשייתו מוציא עצמו וכל אדם מן הכלל והרי זה כעין מה שאמרו בשני של יום טוב בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב מאי טעמא אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וכי קא שחיט אדעתא דישראל קא שחיט אבל נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב דכי קא שחיט אדעתא דגבוה קא שחיט וכבר כתבנו מענינים אלו במסכת יום טוב פרק יום טוב:

מאחר שפסקנו כרבה מי שיש לו בהמה מסוכנת וכבר סעד ואין לו בה שום צורך ליום טוב כל שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי שהוא קל שבבישולים מבעוד יום שוחטה ואע"פ שאין גומר בלבו לאכול מאחר שטעם הואיל עקר משם איסור תורה ולא נשאר שם אלא איסור סופרים במקום פסידא לא גזרו אף לכתחילה הא בבהמה בריאה אסור שאין טעם הואיל נאמר אלא בדיעבד ושלא ללקות ואם גמר בלבו לאכילת כזית אף בבריאה מותר אף לכתחילה אע"פ שלא אכל הואיל ובשעת שחיטה מיהא דעתו לאכול או להאכיל וכבר ביארנוה במסכת יום טוב:

כל שאנו פוסקים טעם הואיל לקולא דוקא בהואיל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה אבל הואיל שצריך למעשה אין אומרים בו הואיל לקולא אלא לחומרא ובענין הזה אין הלכה לא כרבה ולא כרב חסדא לרבה אומרין הואיל לקולא כל שאין בו חסרון מעשה כמו שכתבנו למעלה וכל שיש בו חסרון מעשה אין אומרים אותו אף לחומרא ולרב חסדא אמרינן הואיל לחומרא אף בחסרון מעשה ואין אומרים אותו לקולא אף במקום שאין בו חסרון מעשה כמו שיתבאר במסכת פסח שני פרק תמיד ס"ב א':