מאירי על פסחים צ

מאחר שפסקנו שכל שיש בו כזית במקום אחד חייב לבער כיפת שאור שנתייבשה וייחדה לכסא לישב בה אינה בטלה מ"מ אם טח פניה בטיט קודם זמן איסורה הרי זו בטלה ואין צריך לבער ויש אומרים דוקא בזה שהוא שאור בפני עצמו אבל דבק סדקי תיבות או שאר כלים בבצק ודאי בטל הוא אף בכזית שלא החמירו בכזית אלא בעריבה שהוא מקום שמפשפשין בה החמץ תמיד אבל אלו ודאי בטל החמץ אצל הכלי:

שני חצאי זיתים שבסדיקי העריבה וחוט של בצק ביניהם כל שאילו ינטל החוט ניטלין עמו הרי הוא ככזית במקום אחד וחייב לבער אפילו היו במקום העשוי לחזק ואם לאו אינו חייב לבער אחר שהם במקום העשוי לחזק ומ"מ דוקא בעריבה שהם קבועים בה אבל בבית חייב לבער אף בלא חוט בצק ביניהם שכבוד הבית מכנסם ואע"פ שבפירורין אמרו לא חשיבי פירורין אין מתחברות זו עם זו אבל עיסה מתדבקת ונעשית אחת ומ"מ בית ועליה או בית ואכסדרא או שני בתים זה לפנים מזה יראה שאינו חייב לבער שאין זה כבוד אחד שנחוש לצירוף ואע"פ שנשארה בתיקו וספיקא דאיסורא לחומרא הדברים נראין להקל וגדולי הדורות שלפנינו פסקו בה להחמיר:

הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם אע"פ שלא נפסלה מלאכול לכלב אינו מטמא טומאת אוכלים שאינו קרוי אוכל ואע"פ שבברייתא שבסוגיא אמרו מטמאה כבר העירו עליה בבכורות שהיא שנויה לדעת האומר נותן טעם לפגם אסור וסובר שלא אמרו נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה אלא בסרוחה מעיקרא שלא חל עליה איסור נבלה הא כל שחל עליה איסור נבלה לא פקע ממנה עד שתעשה כעפר אבל לדעתנו שנותן טעם לפגם מותר אף בנפסלה מלאכול אדם לבד אינה יורדת לטומאה ומ"מ אם כבר ירדה לטומאה אין הטומאה נפקעת ממנה עד שתפסל מלאכול לכלב:

ולענין ביעור בפסח אף לדעתנו כל שראויה לכלב טעונה ביעור שהרי כל שראויה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות ונשרפת עם הטמאה בפסח אם היא תרומה טהורה ואף לדעת האוסר שלא לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בזו מודה הואיל ונפסלה ממאכל אדם וכל שנפסלה אף לכלב קודם הפסח אינה טעונה ביעור כלל שכל שהוא פת עצמו ונפסל מלאכול הכלב אינו ראוי אף לחמץ בה עיסות אחרות:

עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח תוך שלשה ימים לפסח חייב לבער שעדיין לא נתקלקל הקמח בשעת הביעור והרי שם חמץ עליה לאחר שלשה ימים אינו חייב לבער שהרי נפסלה מלאכול הכלב בשעת הביעור מריח הכלי ואם נתן לתוכה עורות אפילו שעה אחת אינו צריך לבער שתיכף שנתן הקמח עם העורות נפסלה אף לכלב:

בתוספתא התבאר שהקילור והאספלנית והרטיה שנתן לתוכה קמח אינו צריך לבער ופירוש הדברים שהעשבים והעקרים שבהם פוסלין את הקמח אף לכלב אבל מלוגמא אינה נפסלת לכלב עד שתסרח והוא שאמרו מלוגמא שנסרחה אין צריך לבער ופי' בה בתלמוד המערב שנסרחה קודם זמן האיסור ואע"פ שזו אף בנפסלה לכלב ראויה לחמץ בה עיסות אחרות שהרי מלוגמא עיקרה עיסה של שאור וכל שהוא עיסה אף בנפסל לאכול הכלב ראוי לחמץ בו עיסות אחרות לפי מה שכתבו גדולי המפרשים מ"מ כל שנפסל לכלב נפק ליה מתורת אוכל לגמרי הא לא נסרחה קודם זמן איסורו לא פקע איסורא אף בפסול הכלב הואיל וראויה לחמץ בה:

גדולי המחברים כתבו שהבגדים שכבסו אותם בחלב חטה והניירות שדבקן בחמץ וכן הטריאקה ושאר המרקחות שנתנו בהם חמץ מותר לקיימם שהרי נפסדה צורת החמץ אלא שמ"מ אסור לאכלן ואפילו לא היה שם מן החמץ אלא משהו:

כשם שביארנו בבצק שבסדקי עריבה שלהורדת טומאה לעריבה הדבר תלוי בפסח בשיעור ובשאר ימות השנה בהקפדה כך הדין לענין צירוף טומאה כגון פחות מכביצה אוכלין טמאים שנסמכו לבצק זה הדבוק שהיה טמא גם כן ונגעו טהרות בפחות מכביצה זה הסמוך לו שבשאר ימות השנה בצק שבעריבה משלים את הסמוך לו בכביצה לטמא טהרות אם מקפיד עליו ליטלו ואם אינו מקפיד עליו אינו משלימו ובפסח תלוי בשיעור על הדרך שביארנו: