מאירי על פסחים עב

הבכורים אסורין לאונן כמעשר שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך ודרשו בו ותרומת ידך אלו הבכורים ונמצא שהוקשו למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים כן אבל התרומה מותרת לאונן שנאמר בה וכל זר לא יאכל קדש וגו' זרות אמרתי לך ולא אנינות ולענין בכורים אין מביאין אותם קודם עצרת ולא מחנוכה ואילך ואף זמנים אלו אינם שוים אלא כל שמעצרת עד החג מביא וקורא מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו:

עיסה שחלטה ברותחין אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ולא משום מצה עשירה אלא מפני שאינה בכלל לחם שאין לחם אלא האפוי בתנור ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ מ' א' האי חלוט מצה הוא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פירשוה גדולי הפוסקים בשאפוה אחר חליטתה בתנור או באלפס ולדעת זה מה שאמרו לחם עוני פרט לחלוט ואשישה כך פירושו לחם פרט לחלוט עוני פרט לאשישה ואשישה היא עוגה גדולה ונכבדת ומ"מ יש מפרשים את שתיהן משום עוני והחלוט אצלם דבר חשוב ונעשה לעונג בתבלין ומיני מתיקה ואיסורו משום מצה עשירה וזה שאמרו ביבמות מצה היא פירושו בחלוט במים לבד:

מאחר שכן שמא אתה אומר שלא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ר"ל שניטלה הדראתו והוא קמח לבן היוצא ראשון בשעת הריקוד ונשאר הקמח השני הנקרא בלשון חכמים סובין ובלשון לועזות פלאיישו"ל ת"ל מצות מצות ריבה אפי' כמצתו של שלמה ר"ל כל אחד כפי מה שרגיל בו ולא נאמר עוני אלא למיעוט האשישה שהיא גדולה ונכבדת עשויה שלא כדרך הרגיל להתכבד בה לפני גדולים ולפי דרכך למדת שפת הדראה הוא פת סובין ואף גדולי הפוסקים כתבו פי' פת הדראה פת סובין ויש מתמיהים מפני שחושבים שהסובין הוא מורסן ומתוך כך כתבו על גדולי הפוסקים שאין דעתם לומר פת סובין לבד שהרי פת סובין אינו חייב בחלה אלא פירושו פת עם סובין כלומר שלא ניטל הסובין ממנו ושבוש הוא שהסובין ודאי חייב הוא בחלה שהרי במסכת חלה אמרו חמשת רבעים קמח חייבת בחלה הן ושאורן וסובנן ומורסנן כלומר השאור שנתחמצה בו העיסה והסובין והמורסן שבה כגון שלא נתרקד הכל מצטרף לחלה ופי' שם דוקא בשהכל שם שאף זו דרך לישה הוא כמו שאמרו שכן עני אוכל פת בלוסה אבל אם ניטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף ומאחר שלא אמר כן אלא במורסן אלמא שהסובין מיהא בר חלה הוא ואפי' החזירו מצטרף כל שאין מקפיד על תערובתו כמו שיתבאר שם והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן וזהו שביארנו שהקמח השני הוא הנקרא סובין והשלישי שאדם נותנו לתרנגולין הוא נקרא מורסן והראשון הלבן נקרא פת נקיה ואותו שלא נתרקד כלל אלא שהכל בתוכו נקרא פת קיבר וכבר ביארנו דברים אלו בשני של חלה וי"מ בהדראה שנתלעו מצד שהתולעת שבחטים נקרא דירה:

אין אופין בפסח פת עבה יותר מדאי לכתחילה מפני שרוב עביו מעמיד את לחלוחו ומעכבו והעיסה מתחממת בעצמה וקרובה לבוא לידי חמוץ ועובי זה שיעורו בטפח הא פחות מטפח מותר לעשותו לכתחלה ואע"פ שלחם הפנים היה צריך שיעור שלא יחמיץ והיה עביו טפח אם אמרו בפת עמלה לא נתיר בפת שאינה עמלה שהעמילה העיסה משתמרת בה הרבה מן החמוץ עד שלא היו צריכים ללישה מועטת ואע"פ שהיו לשים אותם אחת אחת ונמצאת לישתן בעיסה מועטת לא שהרי אמרו כל אחת היתה שני עשרונים ולא עוד אלא שאף לישתן אחת אחת לא מחשש חמוץ שהרי באפייה אין חשש חימוץ ולא היו נאפות אלא שתים שתים וכן שתי הלחם שהן חמץ ונילושות אחת אחת אלא שכך למדוה מן המקרא ומ"מ העמלה מעכבת החמוץ הרבה וכן אם אמרו בעצים יבשים ובזריזים ובתנור חם ר"ל שמתבער בכל יום ובתנור של מתכת אין ראוי לומר כן בשאין זריזים ובעצים לחים ובתנור צונן ובתנור של חרס הא בשאר ימים טובים אופין פת עבה וכמו שביארנו בשני של יום טוב שאופין פתין וגריצין אע"פ שיש טורח יתר: