מאירי על פסחים סא

ונשוב לבאר הסוגיא והוא שאמרו כי פליגי במקדיש מלוה וזבין מלוה ובא זמן הפרעון וגבה את קרקעו ומתחרט על הקדשו ועל מכירתו אביי אמר למפרע הוא גובה ואגלאי מילתא למפרע דכי אקדיש וזבין ברשותיה הוו קיימי ושפיר זבין שפיר אקדיש ואין יכול לחזור ולרבא מכאן ולהבא הוא גובה ואין הקדשו ומכירתו כלום ויכול לחזור והקשו לרבא ממה שאמרו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואף שמעון לא פרעו עדיין אלא שזקף דמי השדה על עצמו ומת ראובן ובא בעל חוב שלו לטרוף את הקרקע משמעון ובא שמעון ופרע לו אותן המעות שהי' חייב לראובן שהרי ראובן חייב באחריותו יכולין היתומים בני ראובן לומר אותה מלוה שזקפת על עצמך בדמי הקרקע מטלטלין הם שהניח לנו אבינו אצלך ומטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי וחייב שמעון לפרעם וכן הלכה:

וכתבו גדולי המפרשים דוקא בזקפן במלוה שהמכר אינו חוזר אבל אם לא זקפן עליו במלוה אלא שמכרו לו סתם והוא חייב לו המעות שהדין בו שאם המוכר עייל ונפיק ר"ל שנכנס ויוצא ותובע את דמיו לא קנה הלוקח אע"פ שהחזיק או שנכתב שטר הקרקע ושניהם יכולין לחזור אפי' פרע מקצתן הואיל וזה עייל ונפיק על הנשאר לא קנה אלא כנגד מה שפרע ושניהם יכולין לחזור על השאר אע"פ שאם לא היה עייל ונפיק אזוזי קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והדמים עליו חוב כמו שיתבאר כל זה במקומו מכיון דבעייל ונפיק לא קנה אין יכולין לומר כן ואם פרע לוקח את הבעל חוב הרי הוא כלוקחה ממנו הא זקפן במלוה מיהא מטלטלי נינהו ואמר רבא גופיה עלה אי פקח שמעון מגבי להו ארעא ואע"ג דכי אית ליה זוזי לא מצי מדחי ליה אארעא מ"מ טוען שאין לו מעות או שמא הואיל ומארעא מיחייב להו בארעא פרע להו וכן כתבו גדולי המפרשים וכן יש אומרים דבמקום פסידא אף בדאית ליה זוזי יהיב ליה ארעא וכן יראה באחרון של כתובות ומ"מ מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו שהרי יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם דהוה ליה כאלו היה קרקע זה בידם משעת הלואת אביהם כמו שביארנו במקומו ואי מכאן ולהבא הוא גובה נכסי דקנו יתמי נינהו ומדידהו הוא ותירץ לו שאני התם דאמר להו שמעון כי היכי דמשתעבידנא לאבוכון משתעבידנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן כלומר דרך כלל הוא אומר שכל המשועבד ללוה משועבד למלוה שלו ואם כן כל מלוה יכול לומר מה שפרע לכם משועבד היה לי גם כן וכל שגביתם קרקע ממנו הריני קודם שאע"פ שאם פרע מטלטלין נפקע שיעבודו שאין דין קדימה במטלטלין בקרקע מיהא לא פקע ואף שמעון בעל חוב דראובן הוא מצד האחריות שיש לו עליו ונמצא משועבד לעצמו במה שהיה משועבד למוכר וכשהגבה להם קרקע נמצא הוא קודם ודבר זה אינו אלא לענין שיעבוד הא לענין קניית גוף הקרקע אין בעל חוב קונה בו כלום ויתומים יכולים לסלקו במעות והלכך לענין אקדיש מלוה וזבין אין מכירתו והקדשו כלום ודבריו של ר' נתן הוא מה שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו וכן הלכה וכבר פירשנו צורך דבריו ברביעי של קמא:

וחזר והקשה לרבא ממשנתינו בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו שאחר הפסח מותר בהנאה וקס"ד שאין החמץ מורהן בידו אלא שהוא אצלו משכון והלוה לו עליו עד זמן פלוני והרי הוא כאפותיקי של קרקע ותירצה בשהרהינו אצלו ובמעכשו וסתמו שלו ופי' הרהינה ר"ל לצמיתות כמו שפירשנו ואין צריך לפרש שהניחו ביד הגוי שאף בלא הרהינה ביד הגוי היה שסתם משכון ביד המלוה הוא ואעפ"כ כל שאין שם הרהנה כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה הואיל ויכול לפדותה בכל זמן וכן שאינו קונה משכון אם משום דגוי מישראל לא קני אם מפני שמשכנו בשעת הלואה הוא:

ואמר אח"כ נימא כתנאי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר פי' שהלוהו קודם הפסח לפרוע לאחר הפסח וכשהגיע הזמן גבה החמץ בחובו וקאמר דאינו עובר עליו דלכי מטה זמניה וגבהו בחובו מכאן ולהבא הוא גובה והשתא הוא דקנייה ונמצא שבפסח חמץ של נכרי היה ולא של ישראל משום ר' מאיר אמרו עובר דלמפרע הוא גובה ויש שואלין מה טיבו של עובר זה והרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ופי' בה גדולי המפרשים עובר מתבער כענין אלו עוברין בפסח ולא עובר ממש שהרי אין הלאו מתברר עד לאחר הפסח ולי נראה עובר בספק לאו או שמא עובר עכשו אם נהנה ממנו מפני שהוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ס למפרע וכו' ותסברא והרי בסופה אמרו אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר ואם כדבריך הי' להם להפך דבריהם בזו למאן דאמר התם עובר הכא אינו עובר וכו' אלא שהרהינו אצלו וקא מיפלגי בדר' יצחק אם בעל חוב קונה משכון אם לאו ומפני שר' יצחק לא אמרה אלא במשכנו שלא בשעת הלואה וזה משכנו בשעת הלואה היא וכמו שאמר שהלוה על חמצו מ"מ הרהנה שבשעת הלואה לא גרע ממשכון שלא בשעת הלואה ומתוך כך הוצרכנו בה להרהנה ודכולי עלמא גוי מישראל לא קני משכון שלא אמרה תורה אלא בישראל מישראל שנאמר ולך תהיה צדקה מעם ה' אלקיך ואין לשון צדקה אלא בישראל מישראל והילכך גוי מישראל מיהא לא קני והלכך עובר אבל ישראל מגוי נחלקו בו לתנא קמא לא קני ולר' מאיר קני מק"ו והלכה כתנא קמא ומשנתנו דוקא במעכשו שיצא מתורת משכון ונעשה כעין מכירה והוא שאמרו גוי שהרהין פת פורני לישראל אינו עובר אף בהרהינו ואם אמר לו הגעתיך והוא הרהנה במעכשו כלומר אם לא אפרעך עד יום פלוני יהא שלך מעכשו עובר והלכך לא הרהינו ולא אמר לו מעכשו לענין חמץ דישראל שהלוה את הנכרי אינו עובר ונכרי שהלוה את ישראל עובר ולענין דינא אקדיש ליה מלוה וזבין לא כלום הרהינו ובמעכשו הפך הדברים בשניהם הרהינו בלא מעכשו ישראל מישראל קנה משכון ובחמץ עובר המלוה ואקדיש מלוה וזבין שפיר אקדיש וזבין ויש חולקין בזו השניה הואיל ויכול הלה לפדותו בדמים עכשו הוא שחלה קנייתו וישראל מגוי וגוי מישראל לא קני אלא בהרהנה ומעכשו כמו שביארנו:

זהו ביאור השמועה ופסק שלה ויש מתבלבלים בה בהרבה דברים שאין צורך להזכירם ומי שמפרש בדין בעל חוב שקונה משכון לא שנא שלא בשעת הלואה ולא שנא בשעת הלואה צריך לשיטה אחרת בשמועה זו ולפרש בה מהו צריך להרהנה והוא שהם מפרשים נכרי שהלוה את ישראל וכו' שלא מסרו לו אלא ששעבדו בפרט והרהנה שמסרו לו והגוי הביאו בביתו וכן פרשוה גדולי הרבנים: