מאירי על פסחים רכח

כבר ביארנו במסכת ראש השנה שהמצות אין צריכות כונה ואחר שכן כל שאוכל מרור הואיל ויודע שמרור הוא אוכל ושהוא בזמן חיובו אע"פ שאינו מתכוין באכילתו לשום מצוה יצא ולדעת קצת מפרשים אפי' לא היה אוכל אלא כמתעסק ר"ל שאף לאכילה אינו מכוין שכל שבענין אכילה אחר שהוא נהנה אף כונת אכילה אינו צריך אחר שמ"מ יודע הוא באכילה ושהוא בזמן חיוב האכילה שהנאתו עושתהו על כל פנים מכוין לאכילה ולכוין ידי יציאת מצוה אינו צריך אא"כ הוא מכוין בה שלא לצאת שכל שהוא מכוין שלא לצאת וכל שכן אם גלה בדעתו בכך אין ספק שלא יצא שאין אדם יוצא ידי מצוה על כרחו מעתה במשנתנו כשאין שם ירקות שאמרו שטבל בחזרת אע"פ שמ"מ לא כוון לצאת בה ידי מרור שהרי עיקר מצותה אחר מצה דמצות כתיב תחלה והדר מרורי' אעפ"כ יצא וזה שצריך טבול שני אינו אלא להעיר התינוקות שירגישו ברבוי הטבולין שלא בתוך עיקר הסעודה או שהשניה הבאה לאחר המוציא עיקר המצוה וראשונה שהיא קודם סעודה לגמרי להעיר התינוקות ומ"מ יצא בראשונה ולמדת שזה שאמר ר' יוסי אע"פ שטבל בחזרת מצוה להביא מצה וחזרת וחרוסת שמשמען של דברים שאף חזרת שניה מתורת מצוה היא ומפני שלא יצא בראשונה אחר שלא כוון בה לעיקר מצות מרור אין הלכה כן וגדולי הפוסקים שהביאוה נמשכים לסברתם שהם פוסקים שהמצות צריכות כונה ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו אכלן בלא מתכוין יצא וכן אם אכלן דמאי שרוב עמי הארץ מעשרין הם כמו שביארנו לענין זימון ואם אכלם לחצאין חצי זית תחלה וחצי זית אח"כ כל שאין בין חצי זית זה לחברו יותר מכדי אכילת פרס יצא הא אם היה ביניהם יותר מכן לא יצא:

כבר ביארנו שבזמן הזה מצוה להביא שני תבשילין ושני תבשילין אלו נחלקו בהם בגמ' מהם שאמרו אף בשאינן מיני בשר אלא אפילו סלקא וארוזא ולמדת שהאורז מותר לבשלו ואין לחוש לדברי האומר שהוא מין דגן ואף בזמנים הללו נהגו באכילתו בפסח ואף קצת בני אדם שנוהגים להרחיקו בפסח לא מצד עצמו אלא מצד שיש בו גרגירים בקליפתם שדומין לחטה ולבם נוקפם שיהיו גרגירי תבואה שמתערבים עמו ומהם שאמרו אפי' דג וביצה שעליו והוא שהיה דרכם ליתן ביצים טרופות בתבשיל של דגים קטנים ויש מפרשים ביצה שבמעי הדגה ויש מהם שהצריכו לשני מיני בשר אחד זכר לפסח והוא צלי ואחד זכר לחגיגה והוא מבושל ולשון זה פסקו גדולי המחברים וכן ראוי לעשות ומ"מ נהגו העם בזרוע וביצה ואף במדרש באים עליהם מצד הלשון ר"ל ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא ופרוקינן בדרעא מרממא וכן נהגו לצלות הפסח על הגחלים מפני שהפסח לא היתה צלייתו אלא בשפוד של רמון שאם בשל מתכת חם מקצתו חם כלו ואנן צלי אש בעינן ואם בשל שאר עצים מוציאים הם מים מצד חום האש והוה ליה צד בישול ומתוך שאין שפוד של רמון מצוי צולין אותו על הגחלים וכשאירע ערב פסח בשבת אין נוהגין בביצה שהרי חגיגה אינה דוחה שבת:

כל שיש שם שאר ירקות וחזרת אין ספק שעל הירקות מברך בורא פרי האדמה ועל החזרת שאחר המצה שהיא עיקר מצות מרור על אכילת מרור ואין צריך לחזור ולברך בהן בורא פרי האדמה לברכת ההנאה שכבר נפטר בה בשל שאר ירקות אבל כשאין שם שאר ירקות והוא מטבל בחזרת אף בראשונה כיצד יעשה נחלקו בה רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא אף בזו מברך תחלה בורא פרי האדמה ועל השניה על אכילת מרור ולרב חסדא מברך על הראשונה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ועל השניה מטבל בה בלא ברכה ונראין הדברים שבמצוה צריכות כונה או אין צריכות כונה נחלקו שלדעת רב הונא מצות צריכות כונה ומעתה לא יצא ידי חובת מרור בראשונה הואיל ולא כוון בה לצאת כמו שביארנו למעלה וצריך לברך על זו השניה והשיבו רב חסדא וכי לאחר שמלא כרסו ממנה יחזור ויברך עליה שהוא סובר מצות אין צריכות כונה וכבר יצא בראשונה שאלמלא טעם זה אין מלוי הכרס מפקיע שלא לברך עליה בזמן חובתה שהרי משנתנו בשאין שם שאר ירקי היא ואכל מרור בראשונה ופירשה ריש לקיש לדעת מצות צריכות כונה ופירש בטעמו כיון דלאו בעידנא דמרור אכילה דהא בבורא פרי האדמה לבד אכלה צריך לחזור ולטבל בברכת חובה אלא ודאי רב חסדא כך היה אומר לאחר שכבר יצא ממנו ועשה ממנו כל צרכיו והוא המשל במלוי הכרס היאך יחזור ויברך עליה אלא מברך על הראשונה שתיהן ומטבל בשניה בלא ברכה וכן הלכה אלא שאם מכוין שלא לצאת בראשונה מברך על השניה אכילת חובה ולדעת הפוסקים מצות צריכות כונה מברך בראשונה ברכת הנהנין ובשניה אכילת חובה ואחר שכן ראוי לתמוה על גדולי הפוסקים שפסקו צריכות כונה ופסקו כרב חסדא ויראה לי שלדעתם כונת רב חסדא לומר אחר שמלא כרסו במרור שאינו של חובה אלא הערה לתינוקות יברך בה ברכת חובה וטעם זה אף למצות צריכות כונה ראוי לאמרו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וממה שראינו לריש לקיש בפירוש משנתינו כמו שכתבנו: