מאירי על פסחים קפד

פרק חמישי בעזרת הצור:

מי שהי' טמא וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק החמישי שבה הוא לבאר ענין הנדחין לפסח שני ודברים שבין ראשון לשני והששי לבאר בענין אם אירעו בו סבות כגון אם הופרש שלא ממין הראוי או שהמיר בו או אבד או נתערב עם אחרים כיצד דנין באלו ובשאר הסבות הדומות לאלו וששני חלקים אלו יתבארו בפרק זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון בדין טומאה ודרך רחוקה השני בדברים שבין ראשון לשני השלישי בדין תמורת הפסח הרביעי בדין מפריש נקיבה או זכר בן שתי שנים לפסחו החמישי בדין מפריש פסחו ומת הששי בדין פסח שנתערב או שאבד ואח"כ נמצא זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או בדרך רחוקה שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בהכרת אמר הר"ם כשהיה טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון ולא עשה את השני אינו חייב כרת לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובשגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל הוא חייב כרת והוא אמרו ית' והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וזהו ענין אמרם בכאן אלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין איזו היא דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ כמדתה לכל רוח דברי ר' עקיבא ר' אלעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ אמר ר' יוסי לפיכך נקוד על ה"א לומר [לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ] מודיעית מקום בינו ובין ירושלים חמשה עשר מיל והוא מהלך שילך אדם הליכה בינונית ברגליו מעת הנץ החמה עד בין הערבים ואם היה דר ארבעה עשר חוץ למודיעית הוא בדרך רחוקה ור' אליעזר אומר אפי' היה תוך ירושלם וחלה או נשתבש הלוכו ולא יכול להכנס בעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין שהיה בדרך רחוקה ור' עקיבא אומר כי מאחר שהיה לפנים מן המודיעית ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי מי שהי' טמא ר"ל בארבעה עשר בשעת שחיטה או שהי' בדרך רחוקה ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני ואע"פ ששני אלו הוזכרו בתורה לא סוף דבר באלו השנים לבד אלא אף כל ששגג או נאנס ולא עשה הראשון יעשה את השני וכן פי' בגמ' שהאונן אע"פ שהי' חייב בראשון אם לא עשהו ידחה לפסח שני וכן שאפי' הזיד ולא הקריב בראשון ידחה לשני ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו א"כ למה נאמר טמא ודרך רחוקה לומר שטמא ומי שהוא בדרך רחוקה אם לא עשה את השני אף במזיד אין חייבין כרת שהרי עכ"פ נפטר מפסח ראשון שהי' בו כרת ונדחה לשני שלא נאמר בו כרת אבל שגג או נאנס בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכן אם הזיד ולא הקריב בראשון אם לא עשה את השני אע"פ שבשגגה או באונס אירע לו בשני חייב כרת שהרי נתחייב כרת בראשון אלא שהי' נתלה לו עד י"ד אייר:

ואיזו היא דרך רחוקה שמפקיעתו מן הראשון כל שהיא מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח ומודיעים הוא שם עיר רחוקה מירושלים חמשה עשר מיל שנמצא שאינו יכול ליכנס לירושלים בשעת שחיטה שמהלך של אדם בינוני מהנץ החמה שהיא יציאה בכי טוב עד חצות חמשה עשר מיל ומחצות ולמעלה עד שקיעת החמה שהיא זמן שחיטה חמשה עשר מילין שמשקיעת החמה ואילך אינו זמן שחיטה שהרי דם קדשים נפסל בשקיעת החמה וכשהוא רחוק משיעור זה והוא שהוא מן המודיעים ולהלן אי אפשר לו להיות למהלך בינוני בשעת שחיטה ואע"פ שאפשר לו להיות שם בשעת אכילה או שכבר נכנס קודם שחיטה לתוך התחום פטור ואין שוחטים עליו הא כל שהוא בשעת שחיטה קרוב חמשה עשר מיל אין זה דרך רחוקה וחייב ואם לא יכול להגיע כגון שהי' חולה או זקן או שהיו גמלים וקרנות מעכבין אותו הרי הוא כשגג או נאנס ואינו בדין דרך רחוקה ור' אליעזר אומר כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ וזהו שנקוד על ה"א של רחוקה לומר שלא רחוקה ממש אלא אף כל שהוא מאסקופת עזרה ולחוץ כגון שחלה או נשתבש מהלכו ולא יכול ליכנס לעזרה ומ"מ לר' עקיבא זהו בכלל שוגג או אונס ולא בדין דרך רחוקה והלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

היה בא בדרך רחוקה והוא שא"א לו להיות שם בשעת שחיטה ושחטו וזרקו עליו ובא לערב לא הורצה כלל וחייב בפסח שנ' שנדחה הוא לגמרי כטמא מה טמא אם שחטו וזרקו עליו לא הורצה אף הבא בדרך רחוקה כן וכבר ביארנו בטמא זה שענינו כשאינו יכול לאכול בלילי חמשה עשר אבל טמא שרץ ונבילה טובלין ושוחטין עליהם ואוכלין לערב אבל הזבים והזבות והמצורעים והמצורעות והיולדות והנדות ובועליהן נדחין מפסח ראשון לשני אלא שהנשים בו רשות וכן השוגגים והמזידים והאנוסים: