מאירי על פסחים קעח

אחד מבני חבורה שהיו ידיו יפות ר"ל שמתוך שהוא גרגרן ממהר לחטוף ולאכול רשאים שאר בני החבורה להוציאו ר"ל לברר חלקו מתוך חלקם ויאכל חלקו בחבורתם שאע"פ שקבלוהו בחבורתם לא קבלוהו אלא לתקן הזבח שלא יבא לידי נותר אבל לאכול את חלקם לא ושאר בני חבורה שאינם גרגרנים אע"פ שאם נתרצו כלם בכך רשאים לברר לעצמם חלק כל אחד ואחד מ"מ אין כופין זה את זה בכך והשמש שאכל כזית בצד התנור כבר ביארנו שכלם צריכים לאכול במקום שהתחיל הוא לאכול שאין הפסח נאכל לא בשתי חבורות ולא בשני מקומות זהו פסק היוצא משמועה זו:

ולענין ביאור מיהא כל הסוגיא שנויה על דעת הסובר שהפסח נאכל בשתי חבורות וטול חלקך וצא פירושו להוציאו מן המקום לגמרי ומה שאמרו שאם אינו גרגרן אין רשאין ליחלק פירושו משהתחיל לאכול אבל לענין פסק אי אתה יכול לפרשה אלא לענין חלוק מנות ליתן מנה לפני כל אחד ואחד אלא שמ"מ יאכלו כלם בחבורה אחת ובפסח אין כופין זה את זה בכך אא"כ יש שם גרגרן הא אם רצו רשאין אף בלא גרגרן וגדולי המחברים הורו בה שאין רשאין כפשוטה של שמועה ולא יראה לי כן:

ובסיבולת מיהא והוא ענין סעודה שמתערבין בה בני אדם כגון בפונדקאות וכיוצא בהם אם היה אחד מהם גרגרן רשאים להוציאו ממקומם בחלקו ואם אינו גרגרן אין רשאין ומ"מ לענין חלוק מנות מיהא כופין זה את זה לברר כל אחד את חלקו הואיל ואין קצתם ממהרין לאכול כשאר החבורה אע"פ שאין אוכלין דרך גרגרנות שהרי רב פפא ורבינא לא היו גרגרנים ונאמר עליהם רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ערוב ריפתיהו כי הדדי כלומר שהיו עומדים בפונדק ללמוד תורה בבתי הישיבות אדכריך רב הונא חדא כריך רב פפא ארבעה אמר ליה פלוג לי אמר ליה הא קבילתן אותביה מיהא דסיבולת ופליג ליה איערב בהדי רבינא אדכריך איהו חדא כריך רבינא תמני אמר מאה פפי ולא חדא רבינא:

מי שלקח את פסחו או קרבן חגיגתו ר"ל חגיגת ארבעה עשר שאף היא לא היתה נאכלת אלא למנויים והקדיש את פסחו לשם הפסח ואחר כך באו אחרים שכבר הפרישו מעות לפסחיהם ונמנו עמו ונתנו לו אותן המעות כל אחד לפי חלקו הרי קדושת המעות שלקח מהן נתחללה על הטלה והרי הן חולין בידו ליקח בהם מה שירצה ולא סוף דבר ליקח בהם דברים הצריכים לאכילה הפסח כגון עצי צלייתו ימצה ומרור אלא אף ליקח בהם חלוק או טלית וגדולי המחברים כתבו בזה של עצים לצלייה ומצה ומרור דברים שלא נתבררו לנו ואע"פ שכבר הוקדש הפסח והוקדשו המעות והיאך הקדש מתחלל על הקדש שאין חלול אלא בשנכנס איזה דבר של חולין תחתיו שתחול קדושתו עליו מ"מ על מנת כן היו מקדישין את פסחיהן ואת חגיגתם ומעותיהם לפסחיהם ולחגיגותיהן:

המוכר עולתו ושלמיו להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין מתכפרים בה בעלים שניים כלל והרי הן כזבחים שנזבחו שלא לשם בעלים ודין תורה שיהו המעות חולין בידו ושיהא רשאי ליקח מהן עולתו ושלמיו אלא שגזרו חכמים שיפלו לנדבת צבור לקיץ המזבח ואפילו מכרם ביתר מכדי דמיהם כל מה שלקח מהם יפול לנדבה והוא צריך ללקח עולתו ושלמיו מצד אחר: