מאירי על פסחים קטו

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר תמיד נשחט בשמנה ומחצה וקרב בתשע ומחצה בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה בין בחול בין בשבת חל ערבי פסחי' להיות ערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו אמר הר"ם העיקר אצלנו כי תמיד של שחר לא יקדים אותו שום קרבן ותמיד של בין הערבים לא תאחר אחריו קרבן בשום פנים אלא קרבן פסח ותחלת שעת הקרבת תמיד של בין הערבים מחצי השעה השביעית עד סוף היום והוא השעה שיתחיל הצל שיארך בו ויראה לכולם ארכו ובכל הימים שהיו שם קרבנות רבות יתאחרו שתי שעות אחר תחלת השעה לפי שלא נוכל להקריב אחריו דבר כאשר נתננו העיקר וערבי פסחים שמותר להקריב פסח אחר התמיד נשחט שעה אחת אחר העת בלבד וכשיחול ערב פסח יום ששי נישחט בו בתחלת שעתו כדי להרחיב העת לצלותו לפי שאי אפשר לצלותו בלילי שבת:

אמר המאירי תמיד נשחט בשמונה ומחצה פי' כבר ידעת ששני תמידין היו קריבין עולה בכל יום אחד של שחר ואחד של בין הערבים ותמיד של שחר כבר ביארנו במסכת יומא פרק ממונה שזמן שחיטתו משהאיר פני מזרח אבל אם שחטו קודם לכן פסול אבל תמיד הערב מן התורה זמנו משהתחיל השמש לנטות למערב נטייה הניכרת והוא משנטה חצי שעה משעה שביעית וזהו שש ומחצה שחצי האחרון של שעה ששית וחצי ראשון של שעה שביעית צל כל דבר עומד תחתיו ואינו נוטה לכאן ולכאן אבל מחצי שעה שביעית ואילך נטייתו ניכרת עד שכל שאדם עומד בפני החמה צלו נוטה למזרח אבל מתקנת חכמים היו מאחרין אותו יותר והוא שכבר ביארנו בכמה מקומות שאין שום קרבן קרב קודם תמיד של שחר וכן אין שום קרבן מתאחר לתמיד של ערב אלא קרבן פסח בלבד ומתוך כך כל השנה היו מאחרין אותו שתי שעות כדי שיהיו בני אדם מקריבין באותם שתי שעות נדריהם ונדבותיהם והיו שוחטין אותו בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ששעה אחת היו שוהין בעשייתו ונשארו להם שתי שעות ומחצה כלומר שהקרבתו נגמרת בתשע ומחצה לקצת דברים שהיו עושין אחריו כגון קטורת ומנחת התמיד וחביתי כהן גדול ונסכים והדלקת נרות שהיתה עבודה אחרונה שבמקדש ובערבי פסחים היו מקדימין אותו שעה אחת כדי שיהא שהות יותר לעשיית הפסחים והיו שוחטין אותו בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה ר"ל שהקרבתו נגמרת בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת כלומר בין שהיה ארבעה עשר בחול בין שהיה בשבת והוא הדין שאף בכל השנה אף בשבת נעשה בזמן שהוא בחול לפי מה שיתבאר בגמ' שאע"פ שאין נדרים ונדבות בשבת מכל מקום מאחרין אותו משום נדרים ונדבות של חול ונמצא שאין הפרש בזמן שחיטת התמיד והקרבתו בין חול לשבת לא בכל השנה לשמונה ומחצה ולא בערב הפסח לשבע ומחצה אבל אם חל ארבעה עשר בערב שבת שנמצא שצריכים לצלות פסחיהם מבעוד יום שהרי צליית הפסח לא תדחה שבת הואיל ואינה אלא צורך הדיוט היו מקדימין עוד והיו מחזירין אותו לדין תורה לשחוט בשש ומחצה והיתה הקרבתו נגמרת בשבע ומחצה והפסח אחריו:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

אע"פ ששחיטת התמיד בכל השנה כשהיא בשמונה ומחצה תקנת חכמים היא כמו שביארנו מ"מ יש בה סמך מן המקרא והוא שנאמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים והיה לו לומר בערב על הדרך שאמר בבקר אלא בא ללמד שנחלק את הערב לשני ערבים ושש שעות אחרונות כלן בכלל ערב הן וחלקהו לשני חלקים שתי שעות ומחצה לכאן ושתי שעות ומחצה לכאן ושעה אחת אמצעית לעשייתו ומ"מ אינו אלא אסמכתא בעלמא שאלו היה מן התורה לגמרי לא היינו משנים את הזמן בערב הפסח מפני הפסחים אלא קרא אסמכתא בעלמא ומן הדין כל שמחצי שעה שביעית ולמעלה ערב הוא וחכמים תקנו באיחורו מן הטעם שהזכרנו וסמכוה מן המקרא ועל אותו סמך קבעו זמן תפלת מנחה קטנה לתשע שעות ומחצה:

כבר ידעת ששני בזיכי לבונה היו ניתנים על מערכות לחם הפנים שבשלחן ובכל שבת ושבת היו מסלקין את הלחם הישן ומקטירין את הבזיכין ואותה הקטרה מכשרת את הלחם ליאכל והתבאר ביומא שכבשי המוספין היו קודמין להקטרת בזיכין והמוסף היה קרב בשש ואע"פ שזמנו אחר תמיד ותמיד אין זמנו אלא עד סוף ארבע שעות מסתמא שוהין היו עד שעה ששית ונמצאו מוספין בשש ובזיכין בשבע ואע"פ שאמרו מוספין כל היום פירושו שאם לא נעשו בשש עושהו כל היום ובלבד קודם לתמיד הערב וי"א אף לאחר התמיד כדין מחוסר כפורים ששכח בערב הפסח ולא הביא כפרתו קודם התמיד על הדרך שיתבאר למטה אבל מן הסתם קרב הוא בשעה ששית:

זה שנאמר בסוגיא זו לדעת רבא שר' ישמעאל ור' עקיבא נחלקו אם חוששין למכמר בשרא ר"ל חימומו והפסדו אם לאו עיקר הדברים בפירושו שמחלקתם סובבת במה שנחלקו במס' שבת פרק כתבי בהפשט קרבן הפסח כשחל יום שחיטתו בשבת שלדעת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אינו מותר להפשיט אלא עד החזה כדי ליטול אימוריו בדרך שלא יתדבקו שערות הצמר באימורין שאלו לא יפשיט כלל אלא שיהא נוקב ונוטל שערות הצמר מתדבקים באימורין ומתוך כך מותר להפשיט עד החזה הא משם ואילך אסור שצורך הדיוט הוא ואף ר' ישמעאל בסוגיא זו לדעת רבה סובר כן ומתוך כך הוא חושש למכמר בשרא אחר שהוא עומד בעזרה ור' עקיבא סובר כחכמים שאמרו שם שמותר להפשיט את כולה ומתוך כך אין לחוש למכמר בשרא:

ולענין פסק הלכה שמפשיט את כלו שאין בראוי להטיל קדשי שמים כנבלה כמו שביארנו שם: