מאירי על נדה לג

ולעולם יזהר אדם מן הסכנות הן בעניני מאכל ומשתה הן בשאר ענינים ועל זו אמרו המקיז דם ושמש מטתו דמו בראשו:

אע"פ שהתרנו בדיקת העד לאור הנר מ"מ אינה בדיקה מעולה מפני שאינו נבדק יפה ועיקר הבדיקה ביום וכן עקרו בפקולים ר"ל צמר גפן או צמר נקי ורך או של בגד פשתן ישן וכן צריך שיהא לא שחור ולא אדום אלא לבן כדי שיראו בו טיפי דמים:

אע"פ שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחבה ולא דרך דריסה וטירוף:

השלג אינו לא אוכל ולא משקה עד שיחשב עליו לאחד מהם חשב עליו לאכילה דינו כאוכלין ליטמא מתורת אוכל ולטמא אוכלין אחרים בכביצה ושלא להיות לו טהרה עולמית שהרי אוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה חשב עליו למשקה דינו כמשקה לטמא טומאת משקין ברביעית ולטהר במקוה בהשקה ואע"ג דטבילה באוכל ומשקה ליכא ולא הוזכרה אלא באדם וכלים זו אינה מתורת טבילה אלא מתורת זריעה כעין שמצינו בשתילי תרומה שנטמאו שאם שתלן טהורים אלמא זריעה מהניא להו ואף המים כשמשיק אותן עם מי מקוה ר"ל שיהא נותן הכלי מלא מים טמאין במקוה ומכניסתו עד שפתו עד שהמים שבמקוה צפין עליו מעט נעשין משקין שבכלי חבור עם מקוה ובטלים אגבם נטמא מקצתו של שלג זה לא נטמא כלו אפילו חשב עליו למשקה שכל קורט וקורט שבו נחשב הוא אחד בפני עצמו ואם העבירו באויר כלי חרס ששרץ בתוכו נטמא כלו שהתורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל שאין טומאה נוגעת לגרגרים שבאמצע שהרי מוקפים הם בחרדל שבסביבותיו וכן הדין בהסיטו זב וזבה או נדה שנטמא כלו הואיל והסיט את הכלי כדין תרוד רקב שמטמא במשא ואינו מטמא במגע ומאחר שנטמא כלו לא נטהר כלו בהשקה שהרי אין מי מקוה נוגעים אלא במה שבפי הכלי: