מאירי על נדה קב

המנמר את שדהו ר"ל שהיתה זרועה מין אחד של תבואה ואחר שהתחילו בה מקומות להתיבש קצר את היבש ונשאר הלח מפוזר במקומות מפוזרים מכאן ומכאן אין זה הפסק לענין פיאה ונותן פיאה אחת על הכל הואיל ודרכן של בני אדם באותו המין שזורעין אותו כאחד כגון מיני התבואות והקטניות אבל אם דרכן של בני אדם באותו המין לזרעו מקומות מקומות כגון שבת וחרדל אע"פ שזה זרעם כאחד אלא שאח"כ הוא מנמרן ונעשין ערוגות מיוחדות כמנהגם נותן פאה אחת לכל אחד ואחד שאף הרואה יסבור שכך נזרעו לפי דרכך למדת שהשבת חייב בפיאה ומאחר שחייב בפיאה חייב במעשר שכך שנינו כל שחייב בפיאה חייב במעשר וכן מטמא טומאת אוכלים טעם הדבר מפני שהשבת עקרו לאכול הוא עומד וכמו שאמרו לכמך קאי ר"ל לכתשו עם עקריו לטבל בו וכמך פירושו כתח שהשבת נכתש בתוכו והוא עקר שלו ומאחר שסתמו לכך אוכל הוא אבל אם חשב עליו לקדרה הואיל ואין נתינתו בקדירה אלא להטעים את התבשיל כשאר הסמים אין זה אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואם לא חשב עליה לקדירה אלא שנתנה בקדירה עד שלא נתנה טעם בקדירה מטמאה טומאת אוכלין משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה טומאת אוכלין וגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שאף מחשבה לקדירה אינה מועלת ולא הופקעה ממנה טומאת אוכלין אלא משתתן טעם בקדירה ולפי דרכך למדת שכל שעשוי להטעים את התבשיל לבד או ליתן לו ריח או צבע אינו אוכל ומעתה הקושט והחמום וראשי בשמים והרתייה והחלתית והפלפלין היבשין וחלת הריע והוא הזעפראן כל אלו אינן מטמאין טומאת אוכלין שאין אכילתן להנאת גופן אלא לאחת מאלו שהזכרנו ואין תרומה נוהגת בהם שאין זה אוכל ומה שאמרו תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' כמון שני שהוא עצמו לאכילה וכן כל אלו אין נקחין בכסף מעשר שהרי נאמר בו ואכלת שם והני לאו אוכל נינהו והשבת מיהא שביארנו שהוא אוכל וחייב בתרומה אם נתנתו לקדירה וכבר נתנה בו טעם הרי הוא כפירשא בעלמא ואין בו משום תרומה ר"ל שאם חזר הקלח ונתערב בשל חלין אינה מדמעת ולענין כסף מעשר אם מכוין בלקיחתו ליתן טעם אינו נקח בכסף מעשר ואם הוא מכוין בו לכמך וכיוצא בו מענינים שבאכילה עצמו הרי זה נקח בכסף מעשר: