מאירי על נדרים צו

הוזכר כאן מעשה בההוא גברא דהוה שמיט כיפי ר"ל שהיה גוזל וגונב לבריות ושומט גלימותיהן מעליהן או עמריהן משדותיהן ויש גורסין כיפי דכיתנא כלומר שהיו לו חבילי פשתן והיה גונב לו מהם ומתוך כעסו עליו הדירו הנאה מכל נכסיו והיה לו לזה הבן המודר בן אחד ומתוך כך אמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מה יהא עליו כלומר אם תמות ולא יוכל בנך לירד בנכסיך נמצא בן בנך מת ברעב שהרי אין הבן יכול ליתנם לבנו כמו שכתבנו למעלה ונמצא בן הבן מת ברעב כל חיי אביו ואמר להו ליקנינהו הדין ר"ל הבן ולא לזכות הוא בהם כלל אלא על מנת שיקנם לבנו לכשיהא צורבא מרבנן והיו מספקים בה אחר שהבן אינו זוכה כלל לעצמו אם זוכה בה להקנותם לבנו פומבדיתאי אמרי קני על מנת להקנות לא קנה הואיל ולא אמר לזכות בשבילו אלא שיקנם על מנת להקנות אינו כלום ואין אומרין מכל מקום המתנה גמורה היא אלא שהטיל בה תנאי וכל שהתנאי מתקיים המתנה קיימת שאין אומרים כן אלא כשהמעשה בדבר אחד והתנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אבל זה הכל בדבר אחד והרי לא קנה הוא כלום וכל שלא קנה אינו מקנה ודבר זה יש אומרים שבפירוש אמר לו כך ליקנינהו אדעתא דלכי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה ולא שיקנה לעצמו כלום שאלו אמרה בלשון הנזכר בגמרא ר"ל ליקנינהו הדין ואי הוי בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה במתנה גמורה מעכשו וכי הוי בריה צורבא מרבנן אי בעי יהיב אי בעי לא יהיב כעובדא דהבו ארבע מאה זוזי וכו' ומכל מקום גדולי הדור כתבו שמאחר שזה מודר הנאה שלו ועל ידי מה שאמרו לו אמרה כן אומדנא דמוכח הוא שלא כיון להקנות לו כלום וכעין מה שכתבנו למעלה בענין סעודתו מוכחת עליו וכמו שהקשו ממנה בסוגיא זו רבא לרב נחמן:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שרב נחמן אמר שקנה ואע"ג דקני על מנת להקנות הוא קני על מנת להקנות קנה וקנה הבן להקנותו לבנו אף בחייו לכשיהא צורבא מרבנן ויש מפרשין דלקנינהו הדין דקאמר אאיניש אחרינא קאמר ולא על הבן ומפני שהם חוככים שיהא הנאה לבן בכך ואע"פ שאינו קונה אותם לעצמו וכן יש גורסין מפני פקפוק זה לקנייה הדין לכי הוי צורבא מרבנן ולקנייה ומפרשין בו ליקנייה הדין ר"ל בן הבן לכשיהא צורבא מרבנן ולקנייה ר"ל לאבוה כלומר לכשיזכה בהם יקנה מהם לאביו כרצונו משום כבודו ואין צורך בכך וראייתו של רב נחמן מקנין סודר שהלוקח מקנה סודרו למוכר על מנת להקנות לו שדהו שאם תאמר שמכל מקום קונה הוא הסודר הרי אינו רגיל לתפסו ונמצא שאינו קונה כלום לעצמו אלא שקנה כדי להקנות ומכל מקום הקשו לו ומאן לימא לן דאי בעי האי מוכר למתפיס סודר לא מתפיס ליה כלומר שלא יהא יכול לתפסו הא ודאי אם רצה לתפשו תופסו ונמצא מכל מקום שהוא קונה הסודר לעצמו אבל בן זה אינו קונה כלום ועוד שהרי קנין הסודר הוא קני מעכשו על מנת להקנות כלומר שעם משיכת הסודר מקנה את שדהו אבל הני נכסי אין קנין בהם לבן אף להקנות עד שיהא בו הבן צורבא מרבנן ואותה שעה כבר הדר סודרא למריה כלומר שאותה משיכה או חזקה שזכה בה מתחלה על מנת להקנות אינה בשעת הזכייה והוה ליה כעין משוך פרה ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום ושמא תאמר ורב נחמן מיהא מאי קא מתרץ בה דהא איהו מודה במשוך פרה ולא תקנה לך עד לאחר שלשים יום דלא קנה אי לא מעכשו וכן בתוספות כתבו שלדברי הכל אף בקנין סודר אי אמר ליה קנה סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום אינו כלום דהא הדר סודרא למריה ומכאן סמכו לומר שאין קנין סודר קנה אלא במעכשו ומה שאמרו בפרק יש נוחלין בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו בהקנאה מהו ואמרו שם אמר אקנייה וקנינא מיניה התם משום דמשעת קנין אקני ליה גופא ויש חולקין בזו לומר שקנין סודר קונה אף לאחר זמן אלא דוקא כשהקונה אותו דבר שבא להקנותו הוא שבא לעולם על הדרך שיהא בשעה שיזכה אבל זה הקונה אינו קונה עד שיהא צורבא מרבנן ואע"פ שהוא בעולם מכל מקום אינו עדין צורבא מרבנן ושמא סובר רב נחמן דודאי ברא נמי מהשתא קני להו להקנותם לאותו זמן או שאמר לו כן בפירוש:

ולרב אשי אע"פ שאמר מהשתא בפירוש הואיל והאחר אינו קונה בשעת קנינו אינו כלום אלא שאף לרב אשי כתבו גדולי הדור שלא אמרה אלא בקנין משיכה וחזקה שאין מעשיהן ניכרין אלא בשעתן אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן מודה שכל שלא נתקרע השטר או שאבד בשעת שבן הבן ראוי לקנות קנה שהרי המקדש את האשה בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת אם לא נקרע השטר ולא נאבד וכן בגט אבל בתוספות כתבו שרב אשי חולק בה אף בשקנה בשטר ואין הדברים נראין:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שהקשו לרב נחמן ממתנת בית חורון שהיה קני על מנת להקנות ולא קנה והיה משיבו לפעמים דבההיא סעודתו מוכחת עליו כלומר שאינו מקנה לזה כלום אף על דעת להקנות שלא היה לזה המקבל אצל אביו של זה כלום שיהא הוא קונה על מנת להקנות ועיקר המתנה לאביו היתה ולא למודר אבל זה במתנה גמורה נותן לבן להקנות לבן הבן שהוא מוטל עליו יותר ממנו ועיקר המתנה לבן הבן הוא וזה מוכיח דליקנינהו הדין דקאמר על הבן הוא אומרה ולא על אדם אחר ופעמים היה משיבו שאף כשתאמר בבית חורון שמתנה היא הואיל ואינה אלא מתנה כל דהוא לאכול ולשבוע לשעתו או ליומו ולא נתנה להקנות עשואה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים על הדרך שהחמירו בויתורין לאסרן על המודר אע"ג דבעלמא לית בהו מששא וזו של ויתור לדוגמא הביאוה לא שיהא לה מקום בענין זה כלל:

זהו ביאור הסוגיא ולענין פסק גדולי המחברים פסקו כרב נחמן והרבה חלקו לפסוק כפומבדיתאי ובקנין סודר מיהא כתבו הגאונים הלכה כרב נחמן דאי תפש ליה לא מתפיש כלומר וצריך להחזירו דהא רב אשי גופיה מאן לימא לן קאמר אלמא לרב נחמן פשיטא ליה ולרב אשי מספקא ליה ואין ספק של רב אשי מוציא מידי ודאי של רב נחמן ואף בראשון של קדושין ו' ב' בענין הילך מנה על מנת שתחזירהו לי מצינו לרב אשי עצמו שאמר בכלהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אלמא אף הוא מודה שהחליפין להחזיר הן עומדין ואי תפיש מפקינן מיניה אלא שמכל מקום זו אינה הכרח שמא על המנהג הוא סומך לומר כן אלא שהדברים נראין כן ויש מערערין במה שפסקנו כרב נחמן מצד שהוא אסמכתא ר"ל אי הוי צורבא מרבנן עד שנדחקו לומר שלא אמרה רב נחמן אלא לדעת האומר אסמכתא קניא וכבר ידעת לשיטתנו שכל שאין בו צד גיזום אין בו דין אסמכתא ונמצא שאין כאן קושיא לדעתנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל: